בלוג גוש קטיף: שלומית בביקור

היום אני יוצאת עם חברי מגני טל למבצע משלוח מנות באשקלון. המבצע יצא לדרך כבר ביום ראשון, במטרה להביא את גוש קטיף לחצי מליון בתי אב בישראל. אנשים לא יודעים מה זה גוש קטיף ומה ההשלכות של עקירת מפעל חיים זה, ואנחנו מתכוונים להגיע אליהם עם תמונות, הסברים והאמת של כל אחד ואחד.

אני נזכרת בביקור של שתי נשים ממשרד החינוך שבאו מירושלים לאולפנה בנוה דקלים כדי לצורך בחינות הבגרות. הן ביקשו מהמארחים לקחת אותן לישוב בגוש קטיף שמועמד לפינוי. המארחים הסבירו להן בחיוך שאין צורך ללכת למקום אחר – זה המקום. הנשים הנבוכות סירבו להאמין. הסיפור הזה חוזר על עצמו כמעט עם כל קבוצה שמגיעה אלינו, ומכאן הצורך להביא את הגוש לרחבי הארץ. דרך התקשורת לא נוכל להעביר את המסר זה, כך ששוב נצא ונעבור מבית לבית עם כל הקושי הכרוך בכך. אגב מכל רחבי הארץ יש התגייסות לטובת המבצע וכל מי שרוצה לפעול מוזמן ויכול.

אני מאוד מאמינה בסגנון פעולה הזה – לדבר עם אנשים ולהציג את האמת שלי. המפגש עם האנשים חשוב כי בסופו של דבר מי שמחליט זה העם והפוליטיקאי שיושב בממשלה מושפע ממה שהציבור חושב - ואת זה הוא מקבל בסקרים. אני לא יכולה להשלים עם איום הפינוי-החורבן ואעשה כל שביכולתי לבטל את הגזירה. סופה של האמת לנצח - אבל את זה כבר כתבתי, לא?

ביום שלישי שעבר התפרסם בעיתונות פסק הלכה שמתיר, כביכול, להרוג חיילים דרוזים אם הם באים לעקור אדם מביתו. מאוחר יותר היתה הכחשה מצד השב"כ, אבל זה לא מנע מהתקשורת לעסוק בעניין גם ביום שלמחרת ולמצוא פסק הלכה נגדי. ביום רביעי צוטט יהונתן בשיא שדיווח על שמונה מאות משפחות שפנו למנהלת וחתמו. למחרת, אחרי לחץ כבד, הוא כבר אמר שרק שישים ושלוש משפחות פנו ומתוכם רק עשרים וחמש חתמו (פאת שדה). בעיתוני השבת המסר היה שתושבי גוש קטיף נאבקים, אבל כבר השלימו עם תוכנית העקירה-התנתקות. ביום ראשון בערב אני מדליקה את הטלוויזיה על ערוץ 10. בתוכנית של אסף הראל (כנראה לקט, כיביתי אחרי חמש דקות. כמה תת-רמה אפשר לספוג?) הוא דיבר על המתנחלים ואז נראו על המסך חמישה חבר'ה עם חולצת צווארון משובצת, כיפה סרוגה וגיטרה. הם שרו שירים שהמסרים שלהם היו רצח, אלימות וכוחניות והצופה "הנבון" הבין את המסר הכל-כך ברור. התמלאתי גועל לגבי הקלות הבלתי נסבלת בה מציגים ציבור גדול באופן שקרי, במטרה לעשות לו דה-לגיטימציה. בזמן המערכון הטיפשי של אסף הראל הופיעה על המסך הכתובת "המציג איננו מסית", אבל אני, כאדם ביקורתי, דווקא ראיתי הסתה כל כך ברורה. שוב הבנתי למה אני משתדלת לא לשמוע חדשות או לקרוא עיתון. אני לא זקוקה לחדשות - אני חיה אותן. אני רואה את האמת ולא צריכה לקבל אותה מסולפת ומגמתית. אני משתדלת להתעדכן באינטרנט ולקרוא רק את עיתון מקור ראשון ובשבע.

ניסיתי להבין למה התקשורת מגויסת לטובת שרון. הרי בדרך כלל התקשורת מייצגת את הנרדפים על ידי השלטון, ואם יש התנגדות עממית תפקידה של התקשורת לתעד אותה. כך היה באוקראינה לפני כמה חודשים וכך קורה בלבנון עכשיו. ורק כאן בארץ ישראל, מול שלטון מושחת ודיקטטורי, הציבור מתקומם ומתגייס אבל לא רק שהתקשורת משתיקה את מחאתו, היא גם עוזרת לשלטון להשמיץ את הציבור הנרדף על ידי אותו שלטון. מאז יצאה תוכנית ההתנתקות מפיו של שרון, התקשורת הפסיקה להתעניין בעסקיו של שרון ובניו (זוכרים מה עשו לנתניהו עם המתנות והעוזרת של שרה?), בתוכניות הסאטירה יורדים על המתנחלת והילדים שמשמשים לה כאמצעי ליישב גבעה או להתנגד לחיילים (עוד סטריאוטיפ) ואל שרון מתייחסים כאל שמן נחמד ולא כאל מי שמנהיג שלטון מושחת ודורסני. מובן שלא מבקרים את החוקים המיוחדים שלא מאפשרים ל"מתנחלים" להפגין ועוד כהנה וכהנה עוולות.

אני לא מנסה להתבכיין ולהציג את עצמי מסכנה, כי אני לא. יש לי אמת והיא הרבה יותר חזקה מהצביעות התקשורתית שמסקרת סבל מגמתי ולא סבל אמיתי. אבל מול השקט התקשורתי הבלתי נסבל אי אפשר לשתוק. ברור לי שרה"מ, בשיא ודומיהם מנסים ליצור אוירה של השלמה עם עקירת ישובים כמו גם תמיכה ציבורית בפעולה שכזאת והשלמה עם מעצרים מכות ואולי גם הרג אם יתבצע – כי מי לא ירצה "להכניס" לרוצחים פוטנציאלים קיצוניים?

אז לרה"מ יש את התקשורת ולי יש את האמת שלי וברור לי שלשקר אין רגליים וסופה של האמת לנצח. בשיא וחבריו יוצאים מכליהם משום שתושבי הגוש לא פונים למנהלת בהמוניהם. אף אחד לא יכול לעמוד מול נחישות ועוצמה שכזאת של אנשים שעם כל הקושי (והוא רב!) ממשיכים לעמוד איתן בשגרת יומם, אפילו ולמרות שהתקשורת לא אתם.