עשה את שלו - אביגדור פלדמן

מאות פעמים ביום, חמישה ימים בשבוע, אותה רוטינה חוזרת על עצמה. השופט נכנס לאולם וכולם קמים, גם הנאשם. השופט מתיישב, נד בראשו וכולם מתיישבים, חוץ מהנאשם. לפי החוק, אם הנאשם מזוכה מאשמתו מחויב בית המשפט להודיע על כך בראשית דבריו. ברגע שהשופט מתחיל לתאר את השתלשלות העניינים, מבינים כולם שהמשחק נגמר. כולם, חוץ מהנאשם. הוא בדרך כלל מחכה עד לרגע האחרון, חושב שאולי עוד יש לו סיכוי. גם שהשוטרים אוזקים את ידיו ומוציאים אותו מהאולם, גם שהסניגור מגיע וטופח על שכמו, אומר כמה מילות עידוד ומבטיח שבערעור יש סיכוי, מסרב הנאשם להבין שזהו. עכשיו רק נותר לקוות שהעונש לא יהיה קשה מדי.

אביגדור פלדמן היה בהצגה הזו אלפי פעמים. כאחד מבכירי הסנגורים הפליליים הפועלים היום בארץ, הוא מצא עצמו שומע לא פעם את המשפט "לפיכך, החלטנו להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום". ואין זה מעיד שלא עשה את עבודתו מהימנה, במדינה שבה אחוז ההרשעות עומד על למעלה מתשעים אחוז.

ביום חמישי בבית המשפט העליון, שוב התאכזב פלדמן ממערכת הצדק, כששלושה שופטים החליטו לדחות את ערעורם של אחמד קוזלי, סמיר ג'נאמה, פתחי ג'נאמה, עלי גנאיים ועאטף סביחי וקבעו כי הם אלו שרצחו את הנער דני כץ, לפני כ-22 שנה. שוב יצא פלדמן לעדת העיתונאים שחיכתה לו בחוץ, אדום כולו, חנוק בעניבה שחורה וחולצה לבנה, מדבר בגרון ניחר בזכות מרשיו, קובל על אי הצדק שלדבריו נעשה להם. מבקר בחריפות את בית המשפט, אך גם נזהר בכבודו. מבטיח להמשיך ולהאבק למען הוכחת חפותם.

פלדמן, יליד תל אביב בן 57, למד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ואת ההתמחות עשה במשרדו של עורך הדין אמנון זכרוני. בשנת 1974 קיבל את הרשיון הנכסף והמשיך לעבוד באותו המשרד. בתחילת שנות השמונים היה ממקימי ארגון "בצלם" ולאחר שזכה במלגה מטעם הקרן החדשה לישראל, יצא ללימודי תואר שני בזכויות אדם באמריקן יוניברסיטי בוושינגטון, אותו השלים בשנת 1985. כשחזר לארץ הצטרף למחלקה המשפטית של האגודה לזכויות האזרח ובמשך שנה עבד שם כעורך דין.

למעלה מעשרים שנה נמצא פלדמן בכותרות בשמם של אנשים שנמצאים רחוק מהקונצנזוס ומכוח הסיבולת של החברה הישראלית. מייצג נאשמים בעבירות אונס, רצח וריגול ועותר לבג"צ בעניינים, שכל קורא עיתונים מצוי מקלל כשהוא שומע עליהם. על קצה המזלג נזכיר את הדרישה מבג"צ להורות על הקמת ועדת חקירה לעניין הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה; עתירת "יש גבול" לניסוח מחדש של הוראות הפתיחה באש בימי האינתיפאדה הראשונה; ביטול ההיתר להפעלת לחץ פיזי מתון על ידי השב"כ מטעם "הוועד נגד עינויים"; ייצוג מוחמד בכרי שדרש את ביטול הצנזורה על הפלופ הקופתי, ולימים מגדיר השתייכות לשמאל הסהרורי, "ג'נין ג'נין" ואפילו את דודו גבע המנוח, שנתבע על ידי וולט דיסני בדרישה שיפסיק לצייר ברווזים. לפחות לא את אלו שדומים באופן מחשיד למכונת המזומנים דונלד דאק.

היו גם אילון צברי, סמנכ"ל גמולות באחד ממשפטי הצווארון הלבן הגדולים בארץ, סולימאן אל עובייד שהורשע ברצח הנערה חנית קיקוס, הפסיכולוג אלי פלח שהואשם בעבירות מין, אלי כהן שנאשם ברצח יחזקאל אסלן, מפכ"ל המשטרה יעקב טרנר, סרי נוסייבה, המשורר יצחק לאור, מרכוס קלינברג, מרדכי ואנונו וגם דורון נויברגר, בעלה לשעבר של שרה נתניהו.

רק בשנה האחרונה אי אפשר היה להתחמק מדמותו העגלגלה, מההרגשה שהוא נמצא בכל מקום, אולי אפילו עושה דווקא, הודות ללקוחותיו החדשים טלי פחימה, ראשי הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית, ויאסרה בכרי, שזוכתה מאי מניעת פשע בקשר לפיגוע בצומת מירון. על פי נתוני "יפעת" בקרת פרסום, הגיע פלדמן למקום הרביעי ברשימת האישים המרואיינים ביותר בתקשורת בשנת 2004, להוציא פוליטיקאים כמובן.

מלבד פרקטיקה משגשגת, מרבה פלדמן להופיע גם בכנסים משפטיים ובפנאלים שעוסקים בענייני השעה. מודע לכושרו הרטורי הוא מצליח להפנט את הקהל הרחב, כמו גם את השופטים, בהיותו בין עורכי הדין הבודדים שהשופטים באמת מקשיבים להם. אפילו בבית המשפט העליון, גם בפני שופטים הידועים כחסרי סבלנות, הס מושלך באולם בעת טיעוניו.

מקרה דני כץ מתגלגל בבתי המשפט, כאמור, כבר כעשרים שנה ופלדמן נמצא שם קרוב לעשור. בעבודה סיזיפית הוא מנסה להוכיח שהמשטרה נהגה שלא כדין בעת גביית ההודאות מהנאשמים, מחפש פרצה שתחייב את בית המשפט לחשוב שהנה, זה המקרה שבו קיים אותו "ספק סביר". אבל גם כאן, הוא נכשל. ספק אם מישהו יכול היה להצליח.

לכל הכיוונים הוא ירה, קובל על אי הצדק שלדבריו נעשה לחמשת הרוצחים. ממשיך לייצג אותם ואת עצמו אפילו שהמשחק לכאורה נגמר. אצלו ההצגה תמיד נמשכת, לאו דווקא, גם כשנדמה שהמסך כבר מזמן ירד. ממשיך לשדר אמונה שלמה בצדקת דרכו ובחפותם של לקוחותיו, גם כשפקודת המאסר שלהם נחתמת, קובעת "מאסר עולם".