דמוקרטיה? לא בבית ספרנו

בין 100 ל-200 אלף התלמידים, תלוי את מי שואלים, ששבתו אתמול מלימודים בגלל דו"ח דוברת, הראו למשרד החינוך ולעומדות בראשו מאיפה משתינה הדמוקרטיה. התגובה ההיסטרית של המנכ"לית, וההוראה שקיבלו היום בתי הספר "לדבר עם התלמידים על משמעות השביתה", מדגימות את הניוון המחשבתי והקונפורמיות בכל מחיר שהמערכת מנסה לכפות על אזרחי המחר. אין פלא שממשלה שחרתה על דגלה את שבירת העבודה המאורגנת, נחרדת מהתארגנות של קבוצה כלשהי שמעיזה להמרות את פי השלטון. היום הם לא מוכנים שינחיתו עליהם רפורמה במערכת החינוך, מחר הם עוד יעיזו לשאול מה עושים עם המסים שהם משלמים.

ישב גולן שירצקי, תיכוניסט בן 16 מרעננה, קרא את דו"ח דוברת, התרגז על מה שכתוב שם, התעצבן ממה שאין שם, והחליט להריץ שביתה עם כמה חברים. סוג של מחאה. אלו פעולות שמשרד החינוך חושש מהן כמו מאש: לקרוא, להיות מסוגל להביע דעה ולקום ולעשות מעשה. בתקופה שבה תיכוניסטים מסתדרים בשלשות וכשתוכנית "מחשב לכל ילד" מומרת ב"סא"ל לכל תיכון", מתברר גודל המאורע: יש צעירים שממש אכפת להם, לא רק מהפלוצים של עופר שכטר או מהמחשוף של יעל גולדמן.

כמובן שהלקקנים ממועצת התלמידים הארצית לא הכריזו בעצמם על שביתה או הביעו מחאה כלשהי על הדוח. הגדיל לעשות יושב הראש היס-מן, זיו חן, שכפוליטיקאי משופשף טען שאלו ששבתו סתם רצו יום חופש. טיפוסי – לזלזל בציבור שלך, ואולי אפילו לבקש להחליף אותו. הכל כדי לזכות בקצת בורקס ושוקו בלשכת השרה.


משרד החינוך כל כך מזלזל בתלמידים, עד שבוועדת דוברת לא היה אף נציג מטעמם, אפילו לא של מועצת הנבחרים אומרי ההן. למעלה משנה יושבים עשרות מומחים ושוברים את הראש איך לתקן את המערכת המקולקלת הזו, אבל לא חושבים לרגע שכדאי אולי לשאול את מי שעל בשרו מנמנמים להם בדרך לפנסיה מורים בלתי כשירים בכיתות מתקלפות, מלמדים מתוכניות לימוד שאבד עליהן הכלח. רק השבוע, כשהדי השביתה המתוכננת הגיעו עד לירושלים, השכילו שם לצרף תלמיד לוועדת היישום, מבינים שלצעירים יש זכות להשתתף בקבלת החלטות המשפיעות על עתידם. צריך לקוות שהם יצליחו להיות קצת יותר מנציגי בובה.

העובדה שיש תלמידים שקראו את הדו"ח וגם מסוגלים להביע עליו דעה לא עולה בקנה אחד עם אג'נדת הטכנוקרטיה שמקדם המשרד בשנים האחרונות. חשיבה עצמאית, חס וחלילה ביקורתית, יצאה מתוכנית הלימודים לבלי שוב ותחת זאת באה למידה בעל פה של מושגי יסוד חסרי קשר והקשר. באה השביתה הזו וגילתה שעוד יש תקווה.

בתקופה שבה המונים יוצאים לרחובות, אם זה באוקראינה ואם זה בלבנון, וכולם מריעים וחוגגים את ניצחון "הדמוקרטיה" ו"העם", אצלנו עדיין חושש השלטון מכל סממן שכזה. מפחד לכסאו, חרד למשרתו. כי על דמוקרטיה ודיקטטורה יודעים במקומותינו להטיף לאחרים, אבל לא מעיזים להסתכל פנימה.