השבוע האחרון היה די מתיש. כמעט כל ערב יצאנו - יואב ואני - מהבית והילדים שמחו לבלות עם הבייביסיטרים - הסבא והדוד שיצא לחופשת רגילה מהצבא. מילא עומס הפעילות שגרם קצת לעייפות פיזית, אבל העומס הנפשי שנגרם משיחות עם אנשים מחוץ לגוש קטיף מכרים וחברים או לקוחות של המשתלה - הוא מוגזם. כל שיחה, אפילו עם האנשים היותר עדינים, מתחילה במשפט בסגנון: "אז מה התחושה בגוש? קשה?" הישירים פשוט שואלים "חשבתם כבר לאן לעבור?" והמעצבנים, כהרגלם מזה שנה, מתעניינים: "כבר התחלתם לארוז?"
בימים האחרונים שוב עולה השאלה האם להרוס את בתי התושבים שבגוש קטיף או להעבירם לפלסטינים. אין לי ספק ששרון מעלה את הנושא כדי להרגיז ולהלחיץ את תושבי הגוש שלא משתפים פעולה עם המנהלת שהקים. אותי האמירות האלה לא מדאיגות. בבוא היום, אם אגיע למצב בו יעקרו אותי מביתי והוא יימסר למחבלים יהיה לי הרבה מה להגיד על זה. כמו שזה נראה עכשיו, מי שצריך לדאוג מאמירותיו של רה"מ הם הפלסטינים, כי המלחמה שתפרוץ כאן, בינם לבין עצמם, במקרה שנצא מהגוש תהפוך לטבח של ממש, ויחד עם אובדן הפרנסה של אלפי פועלים, המהלך הזה יוביל לקטסטרופה דווקא בצד הפלסטיני.
הכל עוד פתוח
יום שלישי
הערב הלכנו לכנס תושבים שהתקיים בנוה דקלים. כבר השתתפתי בעבר בכנסים כאלה, אבל הפעם זה היה שונה. פגשתי פרצופים חדשים, כאלו שבדרך כלל לא מגיעים, והתחושה היתה שעכשיו הכל שונה ואנחנו צריכים להיות מאוחדים, כי כוחנו באחדותנו וביחד זה תמיד יותר טוב. יצאתי, כמו שאר האנשים, בתחושה שהכל פתוח מבחינה משפטית ופוליטית, והתפקיד של כל אחד מאיתנו הוא לעשות את המיטב בתחומו. ברור לי שיהיה קשה. קשה להתמודד מול שלטון כוחני ועוד יותר קשה שהצד שמתנגד לשלטון (אני) מוצג בתקשורת כמסוכן, כאלים וכמי שפוגע בדמוקרטיה ובתהליך השלום. אני יודעת שזו רק ההתחלה והמלחמה הפסיכולוגית דרך המדיה רק תגדל. אבל לא נישבר, לא אני ולא חברי. אם לא ברחנו מטילי הקסאם והפצמ"רים, אין סיבה שנעקור את חיינו מהמקום שנטענו רק בגלל ששרון ותומכיו מהשמאל רוצים בכך. שרון עקשן אבל גם אני. ובשביל אמת אני מוכנה להילחם בעקשנות.
תודה לשרון
יום רביעי
שוב אני יוצאת מהבית והפעם לישיבה שנמשכת אל תוך הלילה. הילדים כבר למדו להשלים עם היציאות בערבים: לישיבות, לשיעורים בענייני דיומא ולחוג ריקודי עם שנותן את הכוחות. אני נזכרת בספק אמירה ספק תלונה שהדס השמיעה באזני חברה מהגן שבאה לבקר: "כן, אמא שלי כל היום במחשב ועם כל הטלפונים האלה בגלל המטה..." יחד עם העבודה הרבה שנוספה לנו מאז יצאה תוכנית ההתנתקות לדרך אני מוצאת את הזמן לשחק עם הילדים ולהקשיב להם. כשאני נזכרת בתקופה שקדמה לתוכנית ההתנתקות אני לא מבינה איך אז היתה לי כל הזמן תחושה שאני לא מספיקה לעשות את כל מה שאני רוצה ולבלות מספיק עם הילדים. תודות לשרון למדתי (ואני מאמינה שעוד רבים העסוקים במלאכת המאבק) לנצל ולייעל את הזמן לדברים החשובים באמת.
שבת
השבת התארחה אצלנו בגני טל קבוצה של זוגות ורווקים בוגרי צבא. מובן שנפגשנו עימם לשיחה ושוב שמחנו על ההבנה שיש בציבור לכך שהמאבק הוא לא על גוש-קטיף, אלא על ארץ ישראל ועל זכותנו להיות בה, ועל התגובות של אנשים שמרגישים זכות לבוא לגוש קטיף ורואים בנו גיבורים. אני וחברי נבוכים מהתואר כי בסך הכל אנחנו סתם אנשים פשוטים שנמצאים בהתמודדות עם מצבים שלא בחרנו בהם, וממשיכים לחיות את חיינו כרגיל.
לחתונה, בלי חולצה כתומה
יום ראשון
אנחנו נוסעים לחתונה משפחתית. מזל שיש אירועים כאלה שנותנים אפשרות להתאוורר, או לפחות כך חשבתי. אבל המכרים שמחוברים לחדשות וסוף סוף פוגשים את "גוש קטיף", שואלים את השאלות הצפויות. ואני שבכוונה תחילה לא הגעתי עם חולצה כתומה (כדי שלא יזהו שאני מהגוש) ניסיתי באלגנטיות ובחיוכים לרמוז שזה לא הזמן. גם לי מותר קצת לנשום.
יום שני
היום נסעתי למרחצאות בחמי יואב יחד עם עוד מאה חמישים נשים מהגוש ועוד נשים ממועצה אזורית שומרון. נשות השומרון קיבלו אותנו בשי נחמד ועם המון אהבה לאירוע לכבוד יום האישה. התפנקנו לנו בבריכות השונות ונהנינו מהכיבוד ומארוחת ערב טעימה. את הערב סיימנו בטקס בחירת אשת השנה מהשומרון ומגוש קטיף. גילינו איזה כוח עצום יש בנשים לאור התקופה שאנו חווים. לאחר מכן הופיעה בפנינו הזמרת סי היימן שהקפיצה נשים מגיל עשרים ועד שמונים והיה נפלא. נהדר היה לראות את כולן לאט לאט משתחררות מהדאגות היומיומיות ונותנות לעצמן להתאוורר. אני קיבלתי כוחות להתמודד עם שבוע נוסף.