בימיה האחרונים של ממשלת ברק הבטיח שר הבריאות דאז, רוני מילוא, לבנות מרכז לנפגעות אונס בבתי החולים. המרכז טרם נבנה ולא ייבנה בקרוב. הסיבה: אין תקציב. "אם אני אעשה כנס בכנסת כדי לקדם את זה, מישהו יתעניין?", שואלת ח"כ זהבה גלאון. אותו תירוץ שגור בפיהם של פקידי האוצר גם לגבי טיפול בעניינים אחרים כמו אבטלה, רווחה ולמעשה כל דבר שאינו קשור איכשהו למישור הביטחוני. עוד מחיר של אינתיפאדת אל אקצה.
פוליטיקאים שאינם מתעסקים כל בוקר בעמדתה המעודכנת של ישראל בעניין דו"ח מיטשל, או בספירת יחידות הדיור הפנויות בהתנחלויות, מרגישים יותר ויותר שעבודתם בחודשים האחרונים נעשית "על ריק". גלאון, ממובילות המאבק למען זכויות נשים, מסבירה כי המעגל התקשורת שעוסקת בנושא כלשהו, מעוררת דעת קהל, שלוחצת על הפוליטיקאים - פשוט לא עובד בימים אלה.
גלאון עוד זוכה לעתים להתראיין בתקשורת מתוקף היותה יו"ר סיעת מרצ. אולם חברה למפלגה, ח"כ אילן גילאון, הנלחם למען נושאים חברתיים, כמעט שלא זוכה ליחס תקשורתי. "הנושא הביטחוני מהווה עלה תאנה לכל מנוול", הוא אומר בזעם. "את מי זה מעניין זקנה שחסרה לה תרופה בסל תרופות ובגלל זה היא מתה? טרור כזה אף אחד לא מכמת. קונים אף-16 והזקנה מתה, אז מה זה חשוב".
גילאון טוען כי הזנחתם של נושאים חברתיים לא החלה באינתיפאדת אל אקצה, אולם זו החמירה את המצב, ועתה היא משמשת עילה נוספת להתעלמות מהם. "הביטוי 'אין תקציב' לא מקובל עלי כתורה למשה מסיני. הביטחון צריך להיות לא רק מיריות, אלא גם מתמותה של אנשים".
ח"כ יעקב ליצמן (יהדות התורה) דווקא לא מרגיש בפגיעה במגזר אותו הוא מייצג. בעניין חוק משפחות ברוכות ילדים, שהממשלה הקפיאה לאחרונה, הוא מבהיר כי אם ההקפאה תצא אל הפועל, סיעתו תעזוב את הקואליציה, ללא שום קשר למצב הביטחוני שיהיה. "המטרה שלנו", הוא אומר, "היא למנוע כרסום בסטטוס קוו, ובזה אנחנו מצליחים".
ומי בכל זאת תופס כותרות: הדגל, ההמנון ודרעי
אולם מתברר שיש נושאים שבכל זאת מצליחים לגנוב כותרת או שתיים: נושא חיילי המילואים והרפורמות של שרת החינוך לימור לבנת. ואולם, אלה הם יוצאים מן הכלל המעידים על הכלל: עניין המילואים מתקשר ישירות למצב הביטחוני, וגם החלטותיה של לבנת בדבר הנפת הדגל ושירת ההמנון הן בעלי אופי "לאומי".
ומעל לכולם נמצא אריה דרעי. נדמה כי מה שלא יהיה, מנהיגה לשעבר של ש"ס תמיד יהיה בכותרות. בתחילת המהומות היו אלו לילות אמירת הסליחות ההמוניים בשערי כלא מעשיהו, לאחר מכן היה זה "חוק דרעי", ועשיו זה "חוק ביילין". ואסור לשכוח את מסיבת האירוסין של הבת, שהיתה באמצע, וכללה שידורים ישירים (!) בשני ערוצי הטלוויזיה. תומכיו של דרעי רואים גם פה קשר ישיר להיבט הביטחוני: כניסתו של דרעי לכלא, הם טוענים, היא הרי זו שהביאה עלינו את אינתיפאדת אל אקצה.