גאווה מעבר לפינה

"זה היה בשיעור מתמטיקה הראשון בשנה הראשונה. ישבתי בכיתה והוא נכנס. החלפנו מבטים. שנינו היינו בארון, אז לקח קצת זמן, לא ידעתי אם הוא הומו. הוא פשוט היה נראה מדהים. הוא מצא חן בעיניי, נקודה. בשיעור הבא ישבנו יותר קרוב והחלפנו כמה מילים. משיעור לשיעור נהיינו יותר מיודדים. ואז דיברנו על זה וגילינו שאנחנו הומואים ומוצאים חן האחד בעיני השני". הדובר הוא איתי פנקס, חבר מועצת העיר מטעם מר"צ ולשעבר יו"ר אגודת ההומואים והלסביות. הבחור המדובר, אותו הכיר איתי פנקס בזמן שלמד באוניברסיטה בחוג למתמטיקה וחשבונאות, הפך לבן הזוג שלו למשך ארבע שנים. פנקס זוכר את האוניברסיטה כמקום סובלני ומקבל. "המבחן הוא עד כמה המקום פתוח ומאפשר יציאה מהארון. לי זה היה בסדר", הוא אומר.

מי אמר שאי אפשר להתאהב בקמפוס, על הדשא של גילמן או בין הספרים והמאמרים בספרייה? סקר האהבה שפורסם בשער הגיליון הקודם של "תזה" גילה שסטודנטים רבים באוניברסיטת ת"א מצאו אהבה בין כתלי הקמפוס. אבל מה קורה בפרט אצל ההומואים והלסביות? האם יש לגייז סיכוי להכיר כאן בן או בת זוג?
איתי, סטודנט הומו שביקש שלא לחשוף את שמו המלא, לומד שמונה שנים באוניברסיטה. בפרק הזמן הזה הוא אזר עוז להתחיל עם מישהו רק פעם אחת. "אנחנו רק עשרה אחוז מהאוכלוסייה", הוא אומר. "הסיכוי שאמצא מישהו באוניברסיטה קטן יותר מאשר למצוא אותו במקום בילוי". גם עידו, סטודנט למדעי המדינה, מאמין שימצא פה תואר הרבה לפני שימצא אהבה: "יש מבטים לפעמים, אבל עוד לא היה לי סטוץ דרך האוניברסיטה, אלא רק דרך צ'אט או מסיבות". רותם ברוכין, סטודנטית לקולנוע שנה ב', אומרת כי בקרב הלסביות שהיא מכירה, האפשרויות להיכרויות הן בעיקר קבוצות נשים או אינטרנט. אורי רובין, סטודנט לכלכלה ומדעי המדינה שנה ב', פעם התחיל עם מישהו וגם במקרה שלו הסתבר שהוא סטרייט ("הגיידר לא עבד כמו שצריך"). "אני נטולת 'גיידר', אז לא יצא לי להכיר באוניברסיטה", אומרת ברוכין. "אם אני חושבת שמישהי לסבית אז היא סטרייטית, ואם אני חושבת שהיא סטרייטית - אז היא לסבית".

ובכל זאת, הדשא הוא לפעמים ההתחלה. "הדשא של גילמן זה המקום הכי טוב לעשות עיניים", אומר רובין, "ואז הולכים הביתה ומחפשים את הפרצוף ב'אטרף' (אתר היכרויות נפוץ לגייז - ת.נ). לפעמים גם חושדים במישהו, מדברים פה שם ואז פוגשים אותו במועדון והכל מתברר".

ערב יום שני, שבוע חורפי במיוחד. עשרים כסאות כחולים מסודרים בשתי שורות ישרות. בניין מקסיקו ריק מאדם, רק איש התחזוקה מסתובב בין החדרים. בשעה שמונה בערב מתחילים לטפטף אל המקום כמה אנשים, רובם בעשור השלישי לחייהם. הם מתקבצים סביב פינת הקפה והבמבה שארגנו מנחי מועדון ה- Bgay תחת אורות הניאון של חדר 213, ומדברים קצת ביניהם. המועדון הוקם ביוזמה משותפת של אגודת הסטודנטים באוניברסיטה ושל אגודת ההומואים, הלסביות, הבי-סקסואלים והטרנסג'נדרים. במהרה מתברר כי מתוך עשרים המשתתפים בערב, רק שניים הם סטודנטים. "זו חופשת מבחנים", לוחש לי את מהם. השני מסביר ש"סטודנטים מעדיפים ללכת לקבוצה של גילאי 22-28 של אגודת ההומואים והלסביות". מלבד זה, אין אף אישה במפגש. "זו נקודה לרעתנו", אומר ילון גינת, אחד משני המנחים, "הן לא מגיעות וזה נורא חבל. אנחנו פתוחים לכולם". בהמשך מתפתחת שיחה על חלוקת הגייז בין הפקולטות באוניברסיטה. במדעים מדויקים זה כל ה"ארוניסטים". במקסיקו וגילמן הכי מחוץ לארון, "כי יש שם יותר פתיחות".

"בואו תשבו", אומר תומר ליבוביץ', המנחה השני, ומסביר שהיום תהיה פגישה מיוחדת. במקום לדבר על נושאים הקשורים בקהילת הגייז, אחד מחברי הקבוצה יספר על טיול שעשה באתיופיה, באמצעות מצגת שהכין. לאחר סיום המצגת מגיע החלק השני והקבוע של המפגש - החברים כותבים על פתקים מסר אחד אישי, ומסר אחד כללי. את שני הפתקים מקריאים המנחים בפני הקבוצה. "לאן יוצאים הערב?" שאל אחד הפתקים. "כדאי לפרסם יותר באוניברסיטה כדי שיבואו יותר חבר'ה", מבקש פתק אחר.

רבים באוניברסיטה מדברים על תחושה שאין הכרה מספקת של הממסד האוניברסיטאי באותו הפלח באוכלוסיית הסטודנטים של ההומואים, הלסביות, הבי והטראנס. "בניגוד לאוניברסיטאות אחרות בעולם, אין פה עידוד", אומר אורי רובין. "בארצות הברית, למשל, יש כמה ארגונים של גייז בקמפוס. פה, אם אגודת הסטודנטים פותחת אתר הכרויות, אז שלא יתעלמו מקהל ההומואים. זה חורה לי. לא יצא לי לראות שום פעילות הומואית ביום הסטודנט, כמו דוכן הסברה שייחצן את האגודה ואת קווי התמיכה - לדבר וגם להתנדב. צריך לאו דווקא לפנות לקהל הומואי אלא לסטרייטים - להביא לידיעתם סוגיות חקיקה כמו נישואין, ירושה. זה נורא פוליטי וכבד, אבל חייבים להעלות את זה על סדר היום, אחרת זה לנצח יישאר בפינה נידחת".

לעומת רובין, יש אנשים שמאשימים במצב דווקא את קהילת הגייז עצמה. "אנחנו האידיוטים", אומר יובל בן הילל. "אנחנו מגזר שלם של אנשים שמורכבים משונויות. ב'קרפה דיאם' (מועדון גייז מצליח - ת.נ) אפשר לראות את הנקבות, את הגברים המתלהבים מהמכון, את אלה שלא היו להם ולא יהיו להם חיים כי הם לא נראים טוב. אנחנו לא מקבלים אחד את השני, אנחנו אנשים שמאד מפוחדים מעצמנו".

האם הומואים ולסביות מרגישים שאוניברסיטת ת"א היא מקום ליברלי המאפשר להם להרגיש נוח עם נטייתם המינית? רבים מסכימים שהתשובה היא כן. "אחת הסיבות העיקריות בגללן נרשמתי לאוניברסיטת ת"א ולא לשום מקום אחר היא שכאן הרבה יותר מקבלים הומואים מאשר בכל אוניברסיטה אחרת בארץ", אומר זק.
עידו (26), סטודנט בחוג למדע המדינה, התחיל ללמוד פה לפני שנתיים. בקיבוץ הוא עוד לא יצא מהארון, אבל באוניברסיטה הוא כבר בחוץ. "פה אני מרגיש חופשי, לא חייב חשבון לאף אחד ואני יכול להיות עצמי", הוא אומר, "בשבילי האוניברסיטה זה המקום הכי נפלא עלי אדמות כרגע". האם הסובלנות פה מעודדת אותו לצאת מהארון גם בבית? הוא חושב קצת, ואז עונה: "כן. אני לא מתכנן, אבל אני יודע שזה יקרה מתישהו".

יסמין מקס היא בוגרת המסלול לתסריטאות בחוג לקולנוע, ובימים אלו נמצאת בהשלמות לקראת תואר שני בספרות כללית. "הפעם הראשונה שיצאתי באופן ברור וגלוי מהארון הייתה באוניברסיטה, כשקיבלתי החלטה לעסוק בכתיבה", היא מספרת. "בסיום התואר הייתה לי התלבטות אם להגיש את התסריט על הלסביות או את התסריט האחר". לדבריה, היא לא הייתה צריכה לספר לאף אחד שהיא לסבית, כי "כולם יודעים, זה פשוט וברור. גם המורים יודעים, גם אם הם לא חברים קרובים".

האם המצב באמת אידיאלי כל כך? לא בכל המקרים, אם לשפוט לפי הסיפורים הבאים. במהלך שיעור שנערך באחרונה בחוג לימודי המזרח התיכון התפתח ויכוח בין שני סטודנטים, אחד מהם הומו מוצהר, והשני צעק לעברו - "סתום, יא הומו". סטודנט במדעים מדויקים, שביקש לא להיחשף, מספר כי כשלמד על פתולוגיות הקשורות באיידס, המרצה "דאג להזכיר לא פעם מי החולה. זאת, למרות שההומוסקסואלים אינם קבוצת הסיכון הנפוצה ביותר היום, אלא דווקא הנשים". סטודנט בחוג למדע המדינה מספר, שהוא מרגיש חוסר סובלנות כלפי הנושא, שעולה לעיתים בדלת האחורית: "בשיעור על פמיניזם עולות לפעמים שורה וחצי על הומואים ולסביות, הקהל מצחקק ואז עוברים הלאה. זה צריך להיות נושא ככל הנושאים, עם דגש על הפנים הייחודיים שלו".

ועדיין, רוב המרואיינים בכתבה זו מסכימים, שבאופן הכללי המצב משביע רצון. רבים מדברים על צורך עז ביצירת מקומות מפגש חדשים, קבוצות ומפגשים שיאפשר להרחיב את מעגל ההיכרויות. "הייתי נורא שמחה אם הייתה התארגנות כלשהיא של לסביות", אומרת ברוכין. "זה באמת חיים קשים. אין מקומות לפגוש, גם לא ידידות. אם אומרים שסטודנטים הם אדישים, אז לסביות הן עוד יותר. מה אני אגיד לך, השנים שלנו מתבזבזות כאן. האוניברסיטה צריכה להיות סביבה פורייה להיכרויות, גם לצורך ידידות. אם סטודנטיות לסביות רוצות לפנות אליי ולהקים קבוצה, אני אשמח להרים את הכפפה ביחד".