כבר לא מאוהבים בפלסטינים

קרלוס אסטבאן, עורך החוץ של העיתון "לה ונגוארדיה", מוליך אותי אל חדר קטן עם קירות לבנים. מערכת "לה ונגוארדיה" שניבטת דרך דלת הזכוכית לא שונה בהרבה מזו של "ידיעות אחרונות" או "מעריב". אותם צגי מחשב, אותו אופן-ספייס, אפילו העורכים נראים כלקוחים מאותו חתך סוציאלי, אם כי יש משהו הרבה יותר רגוע באוויר.

הפגישה בינינו נערכה לבקשתי, ללא מטרה למעט אותה סקרנות שבמפגש עם עמיתך למקצוע במדינה אחרת, במיוחד זה האחראי על הסיקור של מדינתך שלך. אסטבאן, איש כבד גוף, נכנס לחדר ומאותו רגע ועד סיום שיחתנו לעולם תהיה בידו סיגריה דלוקה. הוא אינו מרבה לחייך. יש משהו עייף בפנים שלו, על סף האדישות. אולי הוא לא הרגיש טוב באותו יום, אולי הוא מאלו שתמיד נראים אדישים, אולי זו אותה עייפות שכבר ראיתי אצל עיתונאים ותיקים, עייפות של שום-דבר-כבר-לא-יכול-באמת-לרגש.

הוא בקיא באופן מפתיע ולא מפתיע בפרטים. הוא ביקר בישראל. הוא שוחה ברזי הפוליטיקה הפנימית. גם זו הפלסטינית. גם זו המזרח תיכונית. השיחה איתו היתה אחד המפגשים המעניינים ביותר שהיו לי כאן, על אף העובדה שלא נאמר בה שום דבר יוצא דופן.

השאלה הראשונה שאני שואל אותו היא למה ישראל כל כך מעניינת את האירופאים, או במקרה הנדון – את הספרדים, למה הרבה יותר מהסכסוך בקונגו או בקשמיר. באופן כללי, הוא עונה לי, לחדשות חוץ בספרד תמיד היה מעמד חשוב בעיתונות הכתובה. יש לנו 25 כתבים ברחבי העולם, ל"אל פאיס" יש כ-40 (לשם השוואה, לשלושת העיתונים היומיים הגדולים בישראל יש כתבי חוץ ספורים בלבד). לספרד גם תמיד היו יחסים מיוחדים עם הערבים, לטוב ולרע. ומעל לכל – המציאות בחמש שנים האחרונות מרוכזת במזרח התיכון – במיוחד בשל מדיניות ממשל בוש. אנשים מבינים שמה שקורה שם משפיע על החיים שלהם, ודאי אחרי הפיגוע במדריד לפני שנה. שום דבר בתשובה אינו מפיל אותך מהכיסא, אבל המציאות היא לא סרט של טרנטינו. היא מעניינת דווקא בגלל הבנאליות, המובנות מאליה שבה.

השיחה שלנו נסבה, מן הסתם, בעיקר על ישראל והפלסטינים. זה נכון שמסורתית יש באירופה תמיכה גדולה יותר בצד הפלסטיני, הוא אומר. אבל יש שינוי מגמה אטי. הטרור הפלסטיני לא עשה להם יחסי ציבור טובים, וערפאת לא היה אדם אהוד באירופה בשנים האחרונות. אף אדם שמצוי בפרטים לא חושב שהוא רצה שלום. למעשה, הוא אומר לי, אין לי ספק שהוא האחראי לכישלון בקמפ דיוויד. מה שברק הציע לו שם היה אמיץ מאוד. כל האחריות היא של ערפאת. עוד שנייה הייתי נותן לו טופס הצטרפות לעמותת "אזרחים למען אהוד". אתה יודע, אני אומר לו, הוא מנסה לעשות עכשיו קאמבק. אבל העם עייף ממנו.

למה, אני שואל, עמודי הדיעות בלה ונגוארדיה כל כך חד צדדיים, למשל לגבי ממשל בוש. מותר כמובן לעיתון שתהיה לו תפישת עולם מסוימת, אבל לא מעניין לפרסם מאמר המנוגד לדיעה הרווחת, ולו בשביל האתגר האינטלקטואלי? אינני מסכים איתך, הוא אומר. היו וישנם מאמרים בעד בוש, אם כי באופן טבעי פחות מאלו של הדיעה המנוגדת. ובכל מקרה, הוא אומר ומתרכז בעשן הסיגריה, בעמודי חדשות החוץ עליהם אני אחראי, יש תמונה מאוזנת, שאפילו זוכה לשבחים מצד שגרירות ישראל. בכל זאת, אני אומר, בזמנו למשל פירסמתם בעמודי החדשות מאמר של האמריקאי וויליאם פולק, הטוען שממשלת שרון עומדת מאחורי הפלישה לעיראק ודחפת את ממשל בוש גם בעניין הסורי. הפרסום לגיטימי, אבל לא ראוי לפרסם מאמר המציג את הדיעה הנגדית? הדיעה הנגדית, הוא משיב, מדווחת באופן שוטף מדי יום. דווקא החדש והמעניין היה לפרסם את התיאוריה הזאת.

שאלתי אותו לדעתו האישית באופן ישיר רק בנושא אחד – אריאל שרון. שרון, הוא אמר לי, הוא האיש שפיקד על פינוי סיני. לכן אין זה נכון להניח שהוא לא רציני הפעם. שרון באמת חושב שהפתרון הוא שתי מדינות. אבל מה ששרון באמת רוצה, הוא אומר - ולרגע חשבתי שמולי יושב אלוף בן או נחום ברנע - זו מדינה פלסטינית חלשה ותלויה בישראל. ומה שהוא יציע להם כהסכם קבע, ספק אם יהיה מקובל על הפלסטינים. הוא, כמו אבו מאזן, מבין שהעם עייף, העם שבע קרבות, כך הוא אומר, ומילותיו משתקפות בעיניו הלאות. אבו מאזן אומר שהמלחמה הסתיימה, אני חושב שהוא קצת אופטימי מדי. נראה לי שרק דור המנהיגים הבא יצליח להגיע להסכם שיהיה מקובל על שני הצדדים. כשיצאתי, הייתי עייף. בתשובה הזו, ממישהו שמביט עלינו מבחוץ, אין שום דבר שמפיל אותך מהכיסא. ודווקא בגלל הבנאליות שבה, היא מהדהדת במוחי עד עכשיו. מהדהדת באופן מתיש.