מה ההבדל בין המחבלים למתנחלים?

אז להרוס או לא להרוס? זו היתה שאלת השבוע במערכת הפוליטית-מדינית-צבאית. בסוף השבוע פורסם שוועדה שמינה הרמטכ"ל ממליצה להפסיק להרוס בתים של משפחות מחבלים, לאחר שהגיעה למסקנה - הפתעה הפתעה - שהעונש הזה לא מרתיע אף ערבי חוגר דינמיט. באותו יום שישי בדיוק נפגשו שמעון פרס ומיליארדר מאיחוד האמירויות, כדי לדון במכירת הבתים בהתנחלויות שיפונו. היום התברר, כי גם שרון שוקל מחדש את ההחלטה להרוס את הבתים בהתנחלויות שיפונו. ישראל מימון, מזכיר הממשלה, הודיע שבשל חידוש הדיאלוג עם הפלסטינים "יש מחשבות נוספות" בנושא.

במבט ראשון נראות שתי ההחלטות האלה לא בדיוק קשורות אחת לשנייה, אבל במבט שני אולי המקריות הזו אינה כל כך מקרית. נדמה ששתי ההחלטות האלה נובעות מאיזושהי חשיבה קצת אחרת: כמו שלמדנו שקודם יורים ואחר כך שואלים שאלות, כך היה גם ברמה המדינית – קודם מגיעים הבולדוזרים ורק אחר כך בודקים אם זה בכלל אפקטיבי. במשך שנים לובשי החאקי וגרורותיהם בתקשורת האכילו את הציבור באקסיומה, שרק הריסת בתים מרתיעה מחבלים מלהתפוצץ. אז אמרו. הרסו. חירבו. ועכשיו אומרים אחרת; עד היום היה ברור ש"לא יעלה על הדעת שערבים יגורו בבתים של יהודים בהתנחלויות", ומהיום המחשבה על משפחת פליטים ישנה בדו-משפחתי בלב נווה דקלים נראית בדיונית פחות.

ואולי באמת כדאי לחשוב טוב לפני ששוב הורסים. את ימית הרי הרסו עד היסוד מבלי שמישהו הזיע בקצה אפו, ועד היום המצרים לא מרשים להיכנס לאזור הזה. חבל, כי אולי אחרי 20 שנה אפשר כבר להתמודד עם הטראומה מחדש, לבדוק אם אכן מדובר בטראומה, או במיתוס של טראומה. בטוח שזה כואב, אבל בין זה לבין שיתוק לדורות המרחק גדול. מאז ימית נהרסו עוד אלפי בתים בשטחים, אם כמדיניות רשמית ואם בגלל שאיזה סג"מ לא יצא הביתה חודש והיה חייב לשחרר את האגרסיות שלו איכשהו, ואף אחד לא דיבר על "הטראומה". כנראה שטראומות יש רק ליהודים. אצל הערבים הצורך הביטחוני הישראלי מחסן מפני צלקות רגשיות. אבל לא עוד. ועם כל אלו ששמו את הז'יטונים שלהם על שופל משומש במצב טוב וקיוו לעשות מכה סטייל קו בר-לב, סליחה.

אולי ברוח ההחלטות האלה תתחיל עכשיו תקופה של בנייה שתחליף את תנופת ההרס. של חשיבה במקום שליפה מהמותן הביטחוניסטית. מה היה מלכתחילה ההגיון בלהרוס את בתי ההתנחלויות שיפונו, בלהשאיר אדמה חרוכה, בלהרוס את מעט התשתיות הנורמליות שבנו שם? כנראה רק כדי שהלב היהודי המשיחי הגאה לא יחמץ למראה ילדים פלסטינים משתובבים בגני משחקים, שהיום הם יכולים רק לחלום עליהם.

הרי שני סוגי ההרס האלה באו ממקום של נקמה: אנחנו נהרוס להם את הבתים שלהם וכדי שלא יחשבו שאנחנו פראיירים, נהרוס גם את הבתים שלנו, וככה נחזיר להם על הכל. אבל נדמה שאנו ניצבים עכשיו בפתחה של תקופה מפוכחת יותר, רציונלית, אפילו הומנית משהו. אחד מגדולי מחרחרי המלחמה של ישראל, אם לא הגדול שבהם, כופה על הממשלה החלטות, שעד לפני עשר שנים רק המחשבה עליהם תקעה למישהו שלוש יריות בגב. יחד עם ההכרה של שרון ושל רוב חבריו בימין שהקמת מדינה פלסטינית היא עניין של זמן, מעט זמן, ויחד עם ההתפכחות מאשליית ההתנחלויות, הסתיימה גם תקופת ה"צריבה התודעתית" ושיטות אילוף הכלבים שהונהגו בשטחים.