בלוג גוש קטיף

יום חמישי

לפני שבוע, ביוזמתם של כמה תושבים מהגוש, התקיימה הפגנת מחאה על שתיקת המדינה אל מול ירי 40 פצמרים על בתינו. (בלי להרוס לרה"מ ולתקשורת את השלום שמנסים למכור לנו, אני אגלה לכם בשקט בשקט שהירי נמשך ולצד השני מאוד קשה לעמוד במחויבויות, שלא נדבר על מחוות - את זה הוא יודע רק לקבל) המשטרה כהרגלה וכמדיניותה עצרה אנשים. אלא שהעיכוב בדיון בעניינם אינו מוסיף כבוד לבית המשפט ולדמוקרטיה הישראלית.

לאחר שבוע של מעצר, סוף סוף נקבע דיון להיום, שנדחה שוב ליום ראשון בטענה שהשופטת חולה. למרות מחלתה הגיעה השופטת הנכבדה לבית המשפט אך עסקה בדיונים יותר חשובים. תושבים מהגוש נסעו להפגין אל מול בית המשפט כנגד הביזיון והזלזול. אני נסעתי לבאר שבע עם הדס שמאוד רצתה לאכול בבונג'ר-ראג (בורגר-ראנץ') והתלבטתי אם לקחת אותה איתי להפגין. טלפון מאחת המשתתפות בהפגנה עזר לי להחליט שלא להגיע כי יש מספיק אנשים. התחושה שמלווה אותי בימים האחרונים מאוד קשה. אחת ההתלבטויות שלי אם להשתתף בהפגנה היא הידיעה שהמדיניות היא לעצור אנשים בלי קשר להתנהגותם בשטח. מפקד המשטרה בנוה דקלים ושוטרת נוספת כבר הבהירו למספר אנשים שפעם הבאה שתהיה הפגנה הם יעצרו אותי. על מה? עוד לפני שעשיתי משהו כבר מחליטים לעצור אותי?

אני מרגישה שחוסמים אותי ולא מאפשרים לי זכות בסיסית - למחות, להפגין ולהתנגד למדיניות השלטון (שקיבלה את השלטון במרמה, על סמך מצע שונה מזה שהיא מיישמת). אני לא מבקשת להפר חוק קיים, רק שלא ימציאו חוקים מיוחדים המיועדים לי ולחבריי המתנגדים לרה"מ. התחושה שלי היא שקיימת הפליה שלא מעניינת את התקשורת כי המטרה (לפנות ולא להיות כובשים) מקדשת את האמצעים (התנהגות דיקטטורית כלפי "המתנחלים"). עובדה עיתונאי לא כתב על ההתחמקות של השופטת, חוץ מאזכור אחד בגל"צ, ושאף עיתונאי לא כתב על ההתעללות בעצירים, שחטפו מכות רצח בעת מעצרם למרות שלא התנגדו כלל, ואף מקבלים אוכל בצמצום: לחמניה ליום שלם, או ארבע ביצים וקופסת גבינה לארבעה גברים. אבל את מי זה מעניין.

יום שישי

היום החלטנו שאנחנו יוצאים לטייל עם הילדים לראות את פריחת הכלניות. הצלחתי לעמוד במשימה של מרתון בישולים עד שהילדים יחזרו מהגן ונסענו לאזור רעים, נסיעה של עשר דקות מהגוש. הצטלמנו ברקע של מרבד אדום מכלניות, והתרגשנו למראה פרחי הדבורנית. הילדים שכשכו את רגליהם במימיו של נחל הבשור ואני התבוננתי באנשים שהגיעו מהגוש וחשבתי לעצמי על התכונה הזו שקיימת בחברי לגוש – שגם בכל הטירוף של התהליך שאנו נמצאים בו ובתוך המלחמה על הקיום היום יומי, שאמורה כביכול לגרום לאדם להתרכז בעצמו ובצרכיו, הם עדיין מוצאים את הזמן לראות את היופי שבסביבה.

שבת
קראתי בעיתון על קורסי הכנה לשוטרים שקיימים ובהם הם לומדים איך להרביץ בלי להשאיר סימנים, על ההבטחות כי המשטרה לא תטפל בפניות של אלימות כנגדם, וכן כי היא תעלים עין ותגבה את השוטרים ככל שניתן. הזדעזעתי ונזכרתי במקרה שקרה בשבוע האחרון: שוטרים הגיעו למשפחה בגוש כדי לעצור את הבן שלהם שהשתתף בהפגנה יום קודם. הכניסו אותו לניידת והביאו גבר מגודל שהפליא בנער את מכותיו. לפי מה שנאמר בזמן ההכאה, ניתן היה להבין שאשמתו של הנער היא שיש לו אח שגר ביצהר שהמשטרה לא מצליחה לעצור. הנער נלקח לחדר מיון.

לאחר צאת השבת הלכנו יואב ואני למועדון הישוב. שניים מבני הישוב הגיעו לשבת וביוזמה ספונטנית של המשפחה, ארגנו לנו מלווה-מלכה (שירה בציבור עם כיבוד). לבייביסיטר אמרנו שנחזור תוך שעה, מקסימום שעה וחצי. מה כבר יש לעשות, לשיר? בפועל נשארנו כמעט עד חצות. הישיבה ביחד, הנגינה והשירה המדהימה והמרגשת נתנו לנו כוחות לשבוע שלם. יושבים אנשים שונים אחד מהשני, כל אחד ועולמו שלו, אבל בעצם שותפים כל-כך. שותפים לתהליך שנכפה, שותפים לכאב, שותפים לאי ודאות, שותפים להתמודדויות ולרגשות. הישיבה ביחד והשירה היא אמצעי לשתף ולחלוק גם אם אני לא מדבר על... מספיק שאני יושב ושר, או יושב ומקשיב, כי אני יודע שאני חלק מ...ואני לא לבד.

יום ראשון

יום קשה. היום סוף כל סוף הבריאה השופטת מבית המשפט בבאר שבע וניתן היה לקיים את הדיון בעניין העצירים מהגוש. השופטת החליטה לשחרר אותם למעצר בית, אך המדינה ערערה ודרשה כי הם ימשיכו לשבת במעצר. הכעס שלי כלפי המדינה הוא עצום. מדינה שמשחררת רוצחים (מילא רוצחים מלפני האינתיפאדה הנוכחית, אבל רוצחים מארבע השנים האחרונות ומחצי השנה האחרונה?) ומערערת לבית המשפט כנגד מעצר בית בעילה שבניה מסוכנים לציבור, היא מדינה שאני מתביישת ביום כזה להיות חלק ממנה.

היום עברה בממשלה החלטה לעקור 22 ישובים מגוש-קטיף ועוד ישובים מצפון השומרון. לא הופתעתי. הרי השמאל הצהיר בבחירות שהוא רוצה לפנות את גוש קטיף והוא מנסה לעשות זאת למרות שלא קיבל לכך מנדט. אני בזה לרה"מ ולשרי הימין שהצביעו בעד ורואה בהם אנשים חסרי עמוד שידרה וטיפת יושר. אם הם חושבים שדרך השמאל צודקת, שיחזרו אל העם ויציגו את עמדתם החדשה והעם יחליט איזו דרך ומנהיגים הוא רוצה בשלטון. אני גם כואבת את ההפקרות של המדינה. כשם שאת העולים לישראל היא לא יכולה להחזיר לארצות מוצאם, לאחר שהחליטה להביא אותם לארץ, ועליה לשאת בתוצאות ולא להגיד "זו הייתה טעות, תחזרו בחזרה", כך היא גם אינה רשאית לומר לאנשים שלושים שנה אחרי: "אופס. טעיתי. תמחקו את כל מה שבניתם".

אני לא אורזת ולא מתכננת לארוז. לא אשתף פעולה עם מעשה בלתי מוסרי שכזה. אני עושה ואעשה את כל שביכולתי לעשות. כל השאר תלוי בידי שמיים ולא בידי שרון.

יום שני

סוף, סוף, שוחררו העצירים למאסר בית.
היום הלכתי עם הילדים לגן המשחקים במושב (בשפתנו- "מתקנים"). שאר ההורים ניצלו גם הם את היום היפה וכך מצאנו עצמנו מדברים, איך לא, על החלטת הממשלה. היו ויכוחים וחילוקי דעות, ואני נפעמתי מהעוצמה של חברי שלא הכרתי עד כה. אנשים שלא מתכוונים לפנות למנהלת אלא להמשיך לחיות יחד. לתמוך אחד בשני ולארגן כמה שיותר פעילויות משותפות. וכך, בהחלטה ספונטנית הוחלט לצאת מחר לפיקניק עם הילדים באזור הכלניות. יחד נכין פיתות ונעביר אחה"צ של כיף.

לרגע שמתי עצמי בצד וחשבתי איזה מטורפים אנחנו. החליטו לגרש אותנו מהבית ואנחנו יוצאים לפיקניק. ממש חיים בסרט. אז אני שמחה שאני מטורפת מסוג כזה (כי אני חושבת שהמדינה היא זו שמטורפת) ואני שמחה שאני חייה בסרט שכולי תפילה לבורא עולם שיהיה לו Happy End