הכוסית מטקסס, המאסטר מקליפורניה

מאת: זאב אברהמי, ניו-יורק


"אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו היטב. או שיש לנו בעיה אמיתית באופי או שהפסקנו להאמין בעצמנו ובאפשרות לנצח את המשחק הזה ואת הסידרה כולה." הציטוט הזה שייך לגרג פופוביץ', המאמן והג'נרל מנג'ר של סאן אנטוניו ספרס.

פופוביץ', אחד שגדל על ברכי חינוך צבאי נוקשה, אמר את הדברים לאחר המשחק השני, שבו ניצחה הלייקרס שוב, בטקסס. הדברים היו נבואה אפוקליפטית קשה, בטח בשביל לב לוחם כמו שלו, אבל הם נשאו גם בעיה מנטאלית קשה: לקבוצה שמפסיקה להאמין ביכולתה לנצח דווקא בשלב הגמר של החוף המערבי, לא רק שיש בעיה באופי, יש לה גידול ממאיר בלב.

ההפסד של סאן אנטוניו, ובטח כשמדובר בתבוסה הכואבת נגד הלייקרס (שניצחו את שני המשחקים האחרונים בהפרש ממוצע של 29 נקודות), מוכיח את צדקת דבריו של פיל ג'קסון על סאן אנטוניו. ג'קסון אמר לפני תחילת משחקי הפלייאוף אשתקד שהאליפות של סאן אנטוניו לא נחשבת, מפני שהושגה בשנה מקוצרת שבה שוחקו רק חמישים משחקים.

בשנה שעברה טים דאנקן היה פצוע בפלייאוף; השנה, ועם המאזן הטוב ביותר בליגה לזכותה, סאן אנטוניו הוכיחה שדבריו של ג'קסון היו מציאותיים. למי שלא מחזיק מזה: תסתכלו מי שיחק נגד הספרס באותה שנה, ותעקבו מה קרה לניקס מאז.

הסגל של הספרס חייב לעבור שטיפת קיבה. לשון אליוט אמנם השתילו כליה לפני יותר משנה, והוא ערך נס ספורטיבי וחזר למגרשים, אבל מאז רק הוכיח שהרופאים פיספסו את ההשתלה האמיתית, מרחק של סנטימטרים בודדים צפונה מהכלייה.

לשון אליוט אף פעם לא היה לב. גם אייברי ג'ונסון חייב ללכת. ג'ונסון הוא נער מקהלה, הוא תורם לקהילה, הוא אהוב הקהל. עכשיו הוא צריך לחפש מקום אחר.

אבל שני השחקנים הללו, כמו עוד אחרים, הם הפרטים השוליים. כמו הניקס, גם סאן אנטוניו חייבת לנקות את עצמה מסנטר - המרכז והלב שלה ביותר מעשר השנים האחרונות. כמו יואינג, גם דייויד רובינסון חייב ללכת. רובינסון, קצין בצי, יכול להיות פעם מוצג בתביעה מדוע בנות כן יכולות לשרת בחיל הים. לאורך כל התקופה שלו בטקסס, רובינסון הישרה על הקבוצה את האופי שלו כפי שמשרים עוף ברוטב מרינדה.

רובינסון הוא רך, שונא מגע, הוא לא רב, הוא מנגן בקלרינט, הוא מאמין, הוא איש משפחה למופת, הוא מסתדר עם האייברי ג'ונסונים ורב עם הדניס רודמנים. בקיץ האחרון הוא גילה אופי ווינרי וטס מבית הקיץ שלו בהוואי כדי לשכנע את טים דאנקן להישאר בקבוצה עד הפרישה של רובינסון מהמשחק. דאנקן חתם לשלוש שנים. קשה להאמין שהוא לא חושב פעמיים על השנתיים שנותרו לו בחוזה לאחר התצוגה המחפירה, הלוזרית, של רובינסון נגד הלייקרס.

מי שרוצה (ואלו בעיקר שונאי הלייקרס) יכול לתלות את התבוסה בפציעה של דרק אנדרסון ובחוסר הכשירות שלו, בטח בכדי לשמור על ברייאנט. יותר נכון יהיה לראות את התבוסה בצבעים האמיתיים שלה ובפער בין הקבוצות, בעיקר ברמת האופי שכל אחת מהן קבעה לעצמה.

ועוד: טוב שככה הספרס הפסידו. סדרה ארוכה עוד היתה נוטעת בקבוצה תקוות אמורפיות ביחס לכשרון האמיתי שלה. התבוסה הזאת תגרור אחריה שינוי. סאן אנטוניו יכולה לעבוד עם הראש או עם הלב. הליכה בתלם הראשון תשאיר את רובינסון בקבוצה. הבעיה שהיא תגרום לדאנקן, הלב החדש, להתחיל להתעניין במדורי השכרת הדירות ברחבי ארצות הברית.

*** מוצאים זן ***

האם הלייקרס כבר לקחו אליפות? כן. האם הם יכולים לטאטא את דרכם לספר השיאים בדרך לטבעת השניה ברציפות? רוב הסיכויים שכן. האם מדובר באחת הגדולות אי פעם? לשאלה הזו נצטרך להתאזר בסבלנות למשך שנה אחת נוספת. מה שברור הוא, מעבר לכל סטטיסטיקה שתאמר אחרת, זה שפיל ג'קסון קיבע את מעמדו כמאמן הגדול ביותר בתולדות האן.בי.איי.

שוב, מי שמעוניין להסתכל על העבודה שג'קסון עשה בשיקגו עם ג'ורדן ופיפן, וכמובן רודמן, או על התהליך שבו הוא הפך את שאקיל לנזיר בודהיסטי, או על איך שהוא נתן לריב בין שאקיל לברייאנט להיפתר מתוך עצמו, או סתם על הטבעת העשירית שהוא עומד לזכות בה בשבועיים הקרובים (כמאמן וכשחקן), מוזמן לעשות כן ועדיין יגיע לאותה מסקנה.

אבל לתמונה הזאת יש עומק רב יותר, תלת מימדי. רבות דובר כבר על כך שג'קסון אילף את הכוכבים שלו לוותר מעצמם למען טובת הקבוצה. היתרונות של הגישה הזאת ברורים: העומס מהכוכב יורד, הוא לומד לבטוח בחבריו לקבוצה (ובמי הוא אמור לבטוח אם לא בהם?), הגישה הזו מוליכה למידת לכידות כמעט נדירה ברמות הספורטיביות. אין להתפלא על כך שדרק פישר או ריק פוקס מנצחים משחקים עבור הלייקרס; תיזכרו בג'ון פקסון, סטיב קר, צ'אד בושלר(!), ושאר האלמונים שקלעו לבולס סלים מכריעים שעזרו או הביאו אליפות בעצמם.

אבל מעבר לכך: יש בגישה הזאת של ג'קסון גם אנושיות עצומה, הכרה בנפש של האדם. ג'קסון הבין שהוא צריך לספק את אחרון שחקניו, שאחרת השחקן לא ייתן עבורו את התחת על המגרש. לספורטאים יש נפש משונה ושבירה: כל אחד מהם מרגיש שמגיע לו, שהוא יותר טוב. ג'קסון לימד את ג'ורדן להסתפק בפחות קליעות ונקודות ובד בבד לימד את קצוות הספסל שלו על ערכם האמיתי. פט ריילי לא כותב על הדברים הללו בספרים שלו.

שחקנים שהפריעו למלאכת הלימוד והקיבוציות של ג'קסון מצאו את עצמם בחוץ: בי. ג'יי ארמסטרונג, סטייסי קינג, סקוט וויליאמס. המקרה הקשה ביותר היה עם הוראס גראנט. לגראנט נמאס מג'קסון והוא ברח לאורלנדו. בשנה הראשונה שלו שם, גראנט הגיע לגמר לאחר ניצחון על שיקגו (עם ג'ורדן שחזר מפרישה באותה שנה) בחצי גמר המזרח. מאז הקריירה של גראנט עשתה מסלול של מטוס נוחת (ובשנה שעברה, בסיאטל, של מטוס מתרסק). החזרה שלו, בגילו המבוגר, בשלהי הקריירה, אל חיקו של ג'קסון, אומרת הרבה על שניהם.