כבר שבועיים שאני לא כותבת, ביקשתי לעצמי מנוחה. לפעמים אני מוצאת שנמאס לי להסביר, להתווכח על הבית שלי ועל המדינה. במקום לדבר ביטחון ופוליטיקה, צריך לדבר על הארץ הזו שאין לה תחליף ועל הזכות שיש לנו עליה. על מתנה שקיבלנו מריבונו של עולם (מותר להגיד את זה, או שברגע זה קוטלגתי כקיצונית?!) ובקלות בלתי נסבלת יש שמוכנים לוותר עליה באמתלות של צדק ומוסריות. במיוחד נמאס לי למצוא את עצמי מול אנשים אטומים אשר מניפים בגאון ובצביעות את דגל הצדק החברתי. אנשים שבהתנשאות בלתי מוצדקת מוכנים להרוס משפחות, להפוך אנשים למובטלים, לגדוע חלומות שנבנו בשתי ידיים במשך שנים, להרוס חיים תוך רמיסת זכויות הפרט והצדק, לדבר עם רוצחים, לחזק אלימות להשלים עם הרג ושנאה והכל בשם צדק חברתי ומוסר.
אני עוד לא הצלחתי להבין את העיוות הזה ואנא חסכו ממני את ההערות על הסבל הפלסטיני. את הסבל הזה גרמנו בזה שהבאנו לכאן טרוריסטים שינהיגו אותם. מי שבאמת חושב על הפלסטינים שילחם בטרור, ייתן להם את האפשרות לעבוד, ללמוד ולחיות בכבוד בארץ ישראל כשהם נושאים אזרחות פלסטינית של מדינתם - ירדן.
חוק "פינוי ביזוי"
יום שלישי
בשעות אלה מתקיים בכנסת הדיון על החוק שאני קוראת לו חוק פינוי-ביזוי, לאחר שביום ראשון הוא עבר בוועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת. לא התרגשתי מהעברת החוק בוועדה כיוון שלא היו לי ציפיות ממנה. בנוסף, אני יודעת כי יש מתנדבים רבים שיושבים יומם ולילה לשנות את חוקי האיוולת הללו כחלק ממאבקם על המדינה והארץ הזו, ועל כך אני אסירת תודה.
סבתא שלי לחמה על הארץ, ישבה בכלא הסורי שצבאו מחק את ביתה ומפעל חייה וכשחזרה מהשבי מצאה עצמה מול ממשלה אטומה שלא נתנה לה להקים מחדש את ביתה והמשק שנחרב. הפיצויים שהציעו לה ולחברי המושבה משמר הירדן היו מגוחכים ופוגעים עד כאב. סבתי, שבנתה משק משגשג בשתי ידיה ואיבדה שני בנים ובעל היתה צריכה לעבוד כעובדת ניקיון לפרנסתה. מיותר לציין שקיבוצים שהיו מקורבים לשלטון ונטשו את ביתם בקרבות, קיבלו פיצויים מעל ומעבר וכיום הם אלה שנושאים כביכול את הדגל החברתי. לאחר חמישים שנה, כשממשלת ישראל היא המחריבה ולא האויב, במדינה שהשחיתות שולטת בה והמוסר מעוות, אין לי ציפיות גדולות בטח לא מאנשים שחשבונות פוליטיות מובילים אותם.
"יצטרכו לעקור אותי ואת ביתי"
יום ראשון
יום סוער למדי. הבוקר שמענו כי הנציגים שלנו חתמו על עצומה האומרת כי נתפנה מרצון אם תתקבל החלטה כזו במשאל עם. הרוחות געשו וסערו, אנשים התווכחו וכעסו. בתור אחת שמתנגדת למשאל עם (כזה כבר יש כל ארבע שנים) הבעתי את מחאתי כשפנו אלי אבל לא התרגשתי יתר על המידה. מניסיוני כבר למדתי שעדיף לברר דברים ולא להסתמך על דיווחי התקשורת. ואכן, כשקראתי את העצומה לא מצאתי משפט אחד שמדבר על פינוי מרצון. קראתי על נחישות במאבק ועל זכותנו לגור בגוש קטיף, ראיתי אמירה כנגד מעשה בלתי מוסרי של גירוש ורצון להביא את ההחלטה לעם כדי למנוע קרע ואלימות. אני לא אדם אלים ולא ארים יד על אף אדם, אך אין זה אומר שאם מישהו יחליט לגרש אותי מביתי אשתף פעולה. יצטרכו לעקור אותי, את ביתי, פרנסתי וכל מה שהקמתי בשתי ידי.
תודה לאריאל זילבר
יום שני
במוצאי שבת האחרונה קיבלנו הודעה קולית מתנועת "שובי". הדוברת בהודעה הזמינה אותנו לסיור מגורים ותעסוקה בחבל הבשור היום בבוקר. חוץ מלגרום לי לחייך חיוך רחב ההצעה הזו לא עשתה לי כלום, ולא חשבתי שמישהו מלבד ארבעת המשתתפים הקבועים מישהו אכן יגיע לסיור חסר המשמעות הזה ואכן צדקתי. ב"שובי" משום מה חשבו אחרת ולכן הזמינו את התקשורת והסיור הפך לכישלון ולבדיחה בקרב העיתונאים שהיו במקום...
הערב התקיימה עצרת הזדהות עם תושבי גוש-קטיף וצפון השומרון בגוש. הכנו סנדוויצ'ם הזמנו את הדודים, סבא וסבתא והלכנו לאגם. המחזה של רבבות האנשים שבאו לחזק, הנואמים שהגיעו מרחבי הארץ, ילדי הגוש, הנוער, האמנים שבאו לשמח - כולם עטפו אותנו חיבוק ענק והבהירו לנו שהמאבק הוא על ארץ ישראל והוא של כולם. תודה.