הקבלן ששיקם את לבנון

שלא כמו דמויות מפתח רבות בפוליטיקה של המזה"ת, רפיק אל-חרירי לא בא ממשפחה פוליטית או משבט רב עוצמה. הוא נולד בשנת 1944 למשפחה סונית ענייה בצידון.

לאחר שקיבל הסמכה כמורה, הוא נדד כרבים אחרים למדינות המפרץ כדי למצוא את מזלו. הוא התקבל לעבודה בחברת בנייה בערב הסעודית, וברבות הזמן פתח חברה משלו, "סעודי אוגר".

באתר הבי.בי.סי. דווח כי חרירי הפך לקבלן האישי של נסיך הכתר הסעודי, המוכר כיום כמלך פאהד. עד מהרה הופיע שמו ברשימת 100 האנשים העשירים בעולם של המגזין היוקרתי "פורבס". הערכות שמרניות אומדות את היקף הונו בשני מיליארד דולר, ועסקיו כוללים גם שליטה באימפריית התקשורת הגדולה ביותר בלבנון.

כשנבחר לראשות הממשלה ב-1992, התקבלה עלייתו באנחת רווח במדינה שעייפה משלטון ראשי מיליציות. חרירי החזיר ללבנון מעט מיוקרתה, שאבדה בעקבות מלחמת האזרחים של שנות ה-70', כ"שווייץ של המזרח התיכון". הוא הוציא אגרות חוב ומכר אותן בהצלחה באירופה. הבנק העולמי הילל את מאמציו ללוות ואפילו להתחנן לכסף לשיקום המדינה. אולם ההלוואות האדירות שלקח גם העמיסו חוב חיצוני וגירעון תקציבי על כלכלת לבנון, וכתוצאה עלו שיעורי הריבית והצמיחה הואטה. הוא הואשם גם בהתעלמות ממצוקות העניים,למרות קרנות הצדקה המרובות שהקים וניהל. ציניקנים גם האשימו אותו בעשיית רווחים מהעימות עם ישראל, שכן בכל פעם שישראל הרסה תשתיות, היתה זו חברת הבניה שלו ששיפצה אותן.

אל-חרירי, שהתנגד להשפעה הסורית בלבנון ושאף להגביר את עצמאות ארצו, פרש מהנהגת לבנון ב-1998, לאחר חילוקי דעות עם הנשיא הפרו-סורי אמיל לחוד. ב-2002 נבחר שוב לתפקיד ראש הממשלה, אולם התפטר אשתקד שוב לאחר שלחוד העביר תיקון לחוקת לבנון, המאפשר לו להיבחר לכהונה נוספת.