פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרופורציות – תולדות הסכסוך בקולומביה

      איך הפכה קולומביה לבירת החטיפות העולמית, איך הפך הרצח לסיבת המוות העיקרית בה, ואיך שקעה המדינה ב-50 שנים של שפיכות דמים? ככה זה כשכספי הסמים מזינים את הטירוף

      הקולונל אאורליאנו בואנדיה אירגן 32 מרידות מזוינות ובכולן נכשל. נולדו לו 17 בנים מ-17 נשים שונות, וכולם חוסלו בזה אחר זה בלילה אחד, קודם שמלאו למבוגר שבהם 35 שנים. הוא ניצל מ-14 התנקשויות בחייו, מ-73 מארבים ומכיתת יורים אחת. הוא הצליח להישאר בחיים לאחר מנת-סטריכנין בקפה שהיה בה כדי להרוג סוס".

      השורות הללו, מתוך הספר "מאה שנים של בדידות" של הסופר הקולומביאני זוכה פרס נובל, גבריאל גארסיה מארקס, נשמעות כעוד ביטוי לריאליזם הפנטסטי, המזוהה כל-כך עם הספר ומחברו. אבל כאשר לומדים את ההיסטוריה של קולומביה, מבינים מיד כי לא מדובר בפנטסיה אלא במציאות קשה, שכן ממדי הטבח ההדדי שמבצעים שוכני הארץ הזו אלה באלה חורגים מכל קנה מידה שפוי. אפילו גבריאל גארסיה מארקס נמנע מלהגיע לקולומביה להלוויתה של אמו, מחשש שייחטף.

      שורשי הסכסוך נעוצים עוד במאה ה-19. על אף הכרזת העצמאות בעקבות מלחמות השיחרור של בוליבאר, נשלטה קולומביה בידי אליטה ממוצא ספרדי. במדינה שררו חוסר שוויון כלכלי וחברתי עצומים, כשבתחתית הפירמידה החברתית נמצאים הילידים האינדיאנים וצאצאי העבדים השחורים.

      ב-1849 התפלגו הכוחות היריבים במדינה באופן רשמי לליברלים, שתמכו בשיטת משטר פדרלית ובהפחתת כוחה של הכנסיה, ולשמרנים, שתמכו בשלטון ריכוזי וב"ערכים מסורתיים". עד מהרה פרצו עימותים חמושים בין הפלגים. ב-1899 מרדו הליברלים בשלטון השמרני, במה שנודע כ "מלחמת אלף הימים", בה נהרגו מאה אלף בני אדם. הליברלים הובסו בסופו של דבר, אך המלחמה הותירה את המדינה חלשה וגרמה לאובדן מחוז פנמה שהכריז על עצמאות (בעידודה של ארה"ב, שרצתה לכרות את תעלת פנמה מבלי להתחלק בשליטה בה).

      הקרע בין הליברלים התומכים בהגדלת זכויות המיעוטים, חלוקה צודקת יותר של העושר והגדלת סמכויות השלטון המקומי, לבין השמרנים המתנגדים לכל אלה, מאפיין את הפוליטיקה הקולומביאנית עד עצם היום הזה ועומד בבסיס המאבקים בין הארגונים השונים.

      ב-1930 הצליחו הליברלים לזכות בשלטון, אולם הרפורמות שיזמו לא הביאו לשקט. עם מאורעות הדמים של שנת 1946 נפתחה התקופה המכונה "לה ויולנסיה" – האלימות. ב-1948 נרצח המנהיג הליברלי הפופוליסט חורחה אליסייר גייטאן, ומלחמת האזרחים פרצה במלוא עוזה. עד 1958 היא גבתה את חייהם של שלוש מאות אלף בני אדם.

      ב-1953 התאחדו הליברלים והשמרנים ותמכו בהפיכה צבאית של הגנרל רוחאס פינייה. עד לשנת 1964 חלקו הליברלים והשמרנים את השלטון תחת הכינוי "החזית הלאומית". ממשלה זו קידמה רפורמות רדיקליות, וכפתה על מאות אלפי איכרים לעבור לערים. במקביל הורשה הצבא לפעול בכוח רב כנגד לוחמי הגרילה של השמאל הקיצוני, שהתנגדו לרפורמות.

      ב-1964 נרשמה עליית מדרגה בנוכחותם של הארגונים המרקסיסטיים, עם הקמתו של ארגון "הכוחות המזוינים המהפכניים של קולומביה", הידוע יותר כ"פאר"ק" (FARC). כל מי שראה את סרטי מונטי פייתון יודע כי מהפכנים מרקסיסטים חייבים כל הזמן להתפצל, וכך הקימה קבוצה של אינטקטואלים עירוניים את "צבא השחרור הלאומי", המוכרת בראשי התיבות אל"ן (ELN). מעבר לפלגנות השמאלנית המסורתית, ההבדל העיקרי בין שתי התנועות הוא שהפאר"ק באים מהמחוזות החקלאיים, ואילו האל"ן הם אינטלקטואלים עירוניים המושפעים מפידל קסטרו וצ'ה גווארה. שתי התנועות הללו שאפו לחלק מחדש את הקרקעות ולהקים בקולומביה מדינה קומוניסטית, ואפשר להגדירן כממשיכות ומקצינות דרכם של הליברלים. בתגובה להופעת שתי הקבוצות הללו הקימו בעלי הממון בקולומביה את המיליציות הפארא-צבאיות, שנועדו ללחום במורדים במקום בו הצבא נכשל, ואותם אפשר להגדיר כממשיכי הקו השמרני. הקרבות החדשים בין ה"ליברלים" ל"שמרנים" אחראים למותם של עשרות אלפי קולומביאנים.

      ב-1970 נוסף ארגון חדש למיש-מש הקולומביאני: M-19, שהכריז על עצמו כ”זרוע הצבאית" של מפלגת "הברית הלאומית העממית", ופתח במרד מזוין בתגובה למה שהגדיר כ"רמאות" בבחירות לנשיאות באותה שנה. M-19 היתה תנועת הגרילה השניה בגודלה בקולומביה במשך תקופה ארוכה, והתפרסמה בחטיפות נועזות, שוד בנקים ומבצעי חבלה במתקנים בעלי חשיבות כלכלית. ב-1991, לאחר כינון חוקה חדשה, התפרקה M-19.

      המלחמה עם הקוקאין

      בשנות ה-70' נסק השימוש בקוקאין ברחבי העולם, והסחר בסם זה הפך למקור ההכנסה העיקרי של כל הארגונים, מימין ומשמאל. בשנות ה-80' החלה ממשלת ארה"ב להיות מוטרדת באמת ובתמים מבעיית הקוקאין, והזרימה לממשלות קולומביה השונות סיוע מסיבי, שנועד להילחם במגדלי הקוקה, שרובם היו איכרים וחברים בארגונים השונים. בעקבות זאת, עלה החשש שהארגונים הקולומביאנים יעשו פיגועי טרור בארה"ב, כנקמה על התערבות הדוד סם לטובת אויביהם.

      בשנת 1982 עלה לשלטון בקולומביה בליסאריו בטאנקור, שניסה להוביל קו של פיוס עם המורדים ולהזמינם ליטול חלק בתהליך הפוליטי. חלקם נענו ליוזמה. המיליציות הפארא-צבאיות שסירבו ליוזמת השלום התאחדו לארגון גג בשם AUC (איחוד ההגנה העצמית של קולומביה) והרגו כ-3,000 לוחמי גרילה שביקשו להניח את כלי נשקם, כולל שניים שהיו מועמדים לנשיאות. מאחורי הרצח עמדו קרטלי הסמים, במיוחד מהערים מדיין וקאלי, שהפכו לכוח החזק ביותר בקולומביה. ב-1989 נרצח המועמד הליברלי לנשיאות, לואיס קרלוס גאלאן, על ידי ברון הסמים פבלו אסקובר. בתגובה הכריז הנשיא בארקו על מלחמה נגד קרטלי הסמים, שכללה גם צעדי דיכוי נוקשים. אסקובר הגיב בגל חסר תקדים של אלימות שבו נרצחו פוליטיקאים, שוטרים ושופטים כמעט מדי יום. ב-1991 הועברו חוקה חדשה ורפורמות מקיפות, אבל פאר"ק ואל"ן סירבו לקבל אותן, והאלימות נסקה לגבהים מחרידים - 25 אלף בני אדם נהרגו בשנה אחת (1995) בלבד.

      בין 1996 ל-1998 נמנע צבא קולומביה מלהתערב יתר על המידה במלחמה בין המיליציות הימניות ותנועות הגרילה הקומוניסטיות על השליטה באזורי גידול הקוקה בדרום המדינה. בשנים אלה גברה מעורבותה של ארה"ב במלחמת האזרחים עצמה, וציוד שהיה אמור לשמש אך ורק נגד מגדלי הסמים הופנה כנגד ארגוני הגרילה. בתקופה זו גם גבר מאד השימוש בריסוס שטחי גידול הקוקה. גורמים שונים טענו כי שיטות אלה מזיקות בעיקר לחקלאים המגדלים יבולים לגיטימיים, וכי מגדלי הקוקה מתאוששים מן הריסוס במהירות, או פשוט מעבירים את פעילותם לשטחים אחרים ומדינות אחרות, בעיקר לבוליביה.

      גם הישראלים נחטפים

      ב-1998 הוכרז שטח בגודל שווייץ במרכז קולומביה כאזור מפורז ו"מקלט בטוח" לכוחות הפאר"ק, אך הדבר לא הפחית את האלימות. ב-1999 הפכה קולומביה באופן רשמי לבירת החטיפות העולמית, עם 2,787 מקרים של חטיפה. במשך כל שנות ה-90 היה הרצח סיבת המוות המובילה במדינה. גם בשנות האלפיים לא שככה מכת החטיפות, ורבים יזכרו כי גם חבורה של מטיילים ישראלים נפלה קורבן לתופעה לפני כשנה וחצי.

      ב- 1999 עלה לשלטון אנדרס פסטארנה, שהבטיח להילחם בשחיתות ויזם את "תוכנית קולומביה", שמטרתה המוצהרת היתה לחסל מחצית מ-1.2 מיליון הדונמים של שדות הקוקה במדינה בתוך חמש שנים. בשנת 2000 אישר הקונגרס האמריקאי סיוע בסך 1.6 מיליארד דולר לתוכנית והפך את קולומביה למדינה השלישית בעולם בהיקף סיוע החוץ שהיא מקבלת מהדוד סאם (אחרי ישראל ומצרים).

      ב-2002 זכה המועמד הליברלי לנשיאות, אלווארו אוריבה, לניצחון סוחף לאחר שהבטיח את הקשחת המאבק במורדים ובסוחרי הסמים. אוריבה המשיך ליישם את "תוכנית קולומביה", וארה"ב ממשיכה לממן אותה. הוא רשם לזכותו כמה הצלחות, כולל מעצרם של 16 אלף מורדים ב-2003 לבדה, לכידתו של מנהיגה הצבאי של פאר"ק, רודריגו גראנדה, במבצע חשאי מעבר לגבול עם ונצואלה ב-2004, והפחתת תפוקת הסמים של קולומביה בכ-30% (תפוקת הסמים העולמית לא השתנתה בהרבה, ורובה פשוט נדד, כאמור, לבוליביה).

      האינדיאנים נכחדים

      לצד ההצלחות, קולומביה עדיין סובלת מבעיות קשות. בשנה שעברה הכריז האו"ם כי מתרחש בה האסון ההומניטרי החמור ביותר בחצי הכדור המערבי. יותר משני מיליון בני אדם נאלצו לעזוב את בתיהם (רק בסודן ובקונגו יש יותר עקורים), ומספר דומה עזבו את המדינה בשל האלימות המשתוללת. בנוסף, מספר שבטים אינדיאניים נמצאים על סף הכחדה בשל המאבק בין הצבא והמיליציות הימניות למורדים הקומוניסטים.

      כרגע, למרות הביקורות, נראה ש"תוכנית קולומביה" אכן משפרת את מצבו של הממשל הקולומביאני הלגיטימי מול המורדים. אבל כמו שהוכיח דוד בן גוריון, שלטון שרוצה לבסס את כוחו באמת חייב לטפל גם בארגונים החמושים מהצד שלו. כל עוד לא יטפל הצבא הקולומביאני גם במיליציות, לא יהיה סוף לטרגדיה בארצו של מארקס.