איש השבוע שלנו הוא גמאל מובארק, האיש שאולי יותר מכל גרם לקיום הפסגה בשארם א-שייח'. לא, מובארק ג'וניור טרם הוכיח את עצמו כדיפלומט כה מדהים עד שביכולתו לחולל תזוזות משמעותיות בסכסוכים מושרשים כמו זה שבין ישראל לפלסטינים. הקשר שבין גמאל מובארק לפסגה הוא בצורך של אביו להכין את הקרקע להעברת השלטון במצרים לבנו, חרף מחאות עזות מצד כל מיני גורמים, שמתעקשים להתייחס ברצינות לחוקה המצרית, שנולדה בעקבות הפלת המשטר המלוכני.
גמאל מובארק, המכונה גם ג'ימי, נולד ב-1963, זמן קצר לפני שאביו, כוכב עולה בחיל האוויר המצרי, מונה לראש המשלחת הצבאית של מצרים בברית המועצות. גמאל הצעיר סיים את חוק לימודיו באוניברסיטה האמריקאית בקהיר שנים ספורות לאחר שאביו הפך לנשיא מצרים, בעקבות רציחתו של הנשיא הקודם, אנוואר סאדאת.
הוא קיבל תואר "MBA" (תואר שני בניהול עסקים) והחל לעבור בסניף קהיר של ה"בנק אוף אמריקה", שאינו הבנק המרכזי של ממשלת ארה"ב אלא בנק פרטי, הגדול ביותר בארה"ב. מובארק הצעיר הצליח מאד בתפקידו והועבר כעבור זמן קצר לסניף החשוב בהרבה של הבנק בלונדון. במהרה מונה הכוכב המצרי למנהל הסניף, והתמחה בתחום ההשקעות.
לאחר כהונה בבנק אוף אמריקה עבר מובארק הצעיר לייסד, יחד עם עוד כמה שותפים (כולל סייף אל-איסלאם קדאפי, בנו של שליט לוב) את "מדאינווסט בע"מ", חברת לניהול קרן השקעות שנוכחותה באינטרנט דלה ביותר (אתר האינטרנט "נמצא בבנייה" ואינו מכיל אפילו מידע בסיסי על החברה). בנוסף הוא גם עסק בייעוץ השקעות וייסד את "קרן העתיד", עמותה ללא כוונת רווח העוסקת בהכשרה מקצועית.
ב-1996, לאחר ניסיון התנקשות כושל באתיופיה, גברו הלחצים על מובארק האב למנות סגן נשיא, שיוכל לרשת אותו במקרה הצורך. מובארק המשיך לסרב ואף ציין שיש הבדל בין משרת סגן הנשיא לשאלת ירושת השלטון.
ב-2002 מונה גמאל הצעיר, ששב מעסקיו בלונדון, בידי אביו הנשיא לתפקיד מזכ"ל ועדת המדיניות של המפלגה הדמוקרטית הלאומית (המפלגה השולטת ללא מצרים בפרלמנט המצרי). מדובר בתפקיד השלישי בחשיבותו במפלגה אחרי היו"ר, שהוא הנשיא, וסגן היו"ר. לאחר התקדים של העברת השלטון ב"רפובליקה" ערבית מנשיא לידי בנו, כפי שקרה בשנת 2000 בסוריה, מיהרו משקיפים רבים להזדעק שהנה עוד מדינה באזור הולכת בדרך העקלקלה הזו. אפילו מונח חדש הומצא בתקשורת הערבית לתופעה הזו "ג'ומלוקיה", שילוב של "ג'ומהוריה" (רפובליקה) ושל "מליקיה" (מלוכה).
"ממשלתו של גמאל"
מובארק ובנו הקפידו כל העת להדוף את השמועות אפילו על צל-צלה של כוונה מצד האב להוריש את הנהגת המדינה לבנו. גמאל הקפיד להדגיש ששאלת הירושה אינה עומדת כלל על הפרק, ושבכל זאת יש במצרים חוקה, מוסדות ונהלים. אביו פשוט סירב להתייחס לעניין כהוא זה. אולם ב-2004 הפכו הלחשושים לשאגות לאחר שמובארק ביצע רענון מקיף בממשלה שלו. ראש הממשלה החדש היה אחמד נזיף, חבר ותיק של גמאל, ורבים כל-כך מן השרים החדשים באו מתוך ועדת המדיניות של המפלגה, בראשה עמד כזכור לא אחר מאשר גמאל, עד שהממשלה החדשה נודעה במצרים כ"ממשלתו של גמאל".
מובארק האב יודע שבכדי להתגבר על ההתנגדות מבית להורשת השלטון לבנו, הוא זקוק לברכת גורמי חוץ, ובעיקר של ארה"ב. הדרך הבטוחה ביותר לזכות ברצונו הטוב של הדוד סאם הוא לסייע בפתרון הבעיה הישראלית-פלסטינית, וזו לדברי פרשנים שונים הסיבה האמיתית מאחורי הסכמתו של מובארק לסכן את יוקרתו, במצרים ובעולם, על ועידת הפסגה לה היינו עדים השבוע.
בפסגה עצמה ביצע הבן-פורת הופעת אורח, ומיקד אליו מיד את מלוא תשומת הלב. מובארק הצעיר לא נשאר בשארם זמן רב וגם לא הרבה בפגישות עם הנכבדים הזרים שנאספו במקום, אבל עצם הופעתו שם היתה סימן נוסף לכך שמכשרים אותו להנהגה, עם כל הכבוד להכחשות. להערכת רוב מוחלט בין הפרשנים, יריבו העיקרי של גמאל על ההנהגה יהיה ראש המודיעין רב העוצמה, עומר סולימאן, שעדיין יכול מן הסתם ללמד את המובארק הצעיר דבר או שניים על דרכי הכוח במצרים. השאלה כמה יספיק האב ללמד את הבן לפני שהדבר ייבחן בפועל.
מצד אחד, לא נותר אלא לתהות אם מוחמד נג'יב, גמאל עבד אל-נאצר ואנוואר סאדאת היו מרוצים אילו ידעו ש-50 שנה לאחר המהפכה שלהם, חוזר השלטון במצרים להיות עניין תורשתי. מצד שני, אם כתוצאה מהצורך של מובארק האב לקנות לבן שלו לגיטימציה באמת יסתייע השלום במקומותינו, אז למי בעצם אכפת?