מת משעמום

האלבום החדש של טרייל אוף דד הוא לא מה שאתם חושבים. תתעלמו מהשם המאיים, מהתיפוף הדרמטי בהתחלה, ומהציורים הגותיים המגוחכים, ותמצאו מאחורי הדיסטורשן מעריצים מתוסכלים של פט שופ בויז. אחרי אלבום מוצלח ומוערך, האלבום הרביעי של החבורה הטקסנית הרועשת הוא ניסיון די מתוסבך להמציא את הכל מחדש. התוצאה אמנם לא מתבטאת באלבום שלם של רגאיי ניסיוני או נשמעת כמו בי-סיידים של האלבום הקודם, אבל היא מספיק גרנדיוזית בשביל להפוך את האלבום הזה או למאסטרפיס או לבדיחה. באופן מפתיע זה לא נוגע באופן מוחלט באף אחד מהקטבים. באופן לא מפתיע בכלל הניסיון של חברי טרייל אוף דד לכתוב שירים מלודיים בעיבודים בומבסטיים מציג אותם ככותבים בינוניים בעלי אמירות טקסטואליות שגורמות לרוק-אנ'-רול למות מהקלישאות של עצמו.

ב-"Worlds Apart" למשל, הם טוענים שנשמות תועות שאלו אותם מהו העתיד של הרוק, אבל לדעתם השאלה הזו לא ממש משנה כי הכל נשמע היום אותו דבר ואי אפשר לדעת את מי לשנוא ואת מי לאהוב. השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו בתגובה לכך, היא האם החיים שלנו עד כדי כך משעממים בכדי לשמש פס-קול עבור הלהקה הזו, ואם שום דבר לא באמת משנה או טוב במוזיקה, למה הם בכלל כתבו אלבום חדש. שאלה זו מקבלת משנה תוקף לאור העובדה שהשירים היותר טובים באלבום, כמו "All White" הפינק פלוידי או "Will You Smile Again" הוורבי, עדיין נשמעים טוב יותר באלבומים של הלהקות שכתבו אותם. מה גם ש-"To Russia My Homeland" שמבסס את הדרמה שלו על לחן עממי רוסי שמנוגן על כינור, וכל סולו שמתחלף בנגינה קלאסית על קלידים, נמצאים במרחק של קליק שמאלי מוצלח יותר באלבום של מיוז. הדבר המהפכני ביותר כאן הוא מחווה לאלה איסיס שלא זכתה לאזכור במוזיקה הפופולרית מאז תקופת הפרוג רוק שהסתיימה, לפי גוגל, עם קץ האלים שאפשר לכתוב עליהם אלבומי קונספט. "Worlds Apart" מנסה יותר מדי ומציע פחות מדי. שילוב פחות מוצלח מזה קשה למצוא אפילו בעולם שלנו.

Worlds Apart - ...And You Will Know Us By The Trail Of Dead (הליקון)