עוד באירופה היינו כולנו גזענים

יש הזמנות שאינך יכול, ואף אינך רוצה, לסרב להן. כמו למשל כשחברים שלך (ונצולאנית ונורבגי אם זה ממש חשוב) מציעים לך ללכת לראות סרט ישראלי בברצלונה.

כך ראיתי את "ללכת על המים", סרטם של הזוג איתן פוקס (בימוי) וגל אוחובסקי (תסריט). בקצרה, זהו סרט על סוכן מוסד (ליאור אשכנזי) שמוצא את עצמו במשימה לא שגרתית – לשמש מדריך טיולים לצעיר גרמני שבא לבקר את אחותו שגרה בקיבוץ בארץ. מטרתו הרשמית היא לאתר דרכם את סבם, פושע נאצי שהתגורר בארגנטינה ונעלם זמן קצר קודם לכן. במהלך המשימה הוא חוצה את ישראל, מגיע לברלין, עובר תהפוכות נפשיות, מגלה שאינו יכול להרוג יותר ופוצח בחיים חדשים. בין השאר נוגע הסרט בסכסוך הישראלי-פלסטיני, בשואה וגם בסצינת הגייז - הישראלית והגרמנית.

למרות שהסרט הוא אותו סרט, עצם הצפיה בו בחו"ל משנה את החוויה. אינך יכול להימנע מכך שעל כל סצינה, על כל מהלך של הסרט, אתה שואל את עצמך איך מצטיירת ישראל מהסיפור, או מה יחשבו עלינו בעקבותיו. אתה צריך להזכיר לעצמך באופן מודע שאתה פה כדי ליהנות מיצירה אמנותית עצמאית, ושלא מדובר בחומר תעמולה של משרד החוץ, לא בכנס הסברה ושאתה לא צביקה מ'השגריר'. (בתשובה לתהייתו של "חושף הקונספירציות" מתגובה 14 באחד הטורים. אגב, מי זה צביקה מהשגריר?).

"ללכת על המים" הוא סרט על סטריאוטיפים – של ישראלים, של גרמנים ושל הומוסקסואלים. הבעיה היא, שהוא בעצמו בנוי מסטריאוטיפים: סוכן המוסד (או הישראלי עבור הצופים הזרים) הוא מחוספס, מתכחש לרגשותיו ולממד הפסיכולוגי, הומופוב וחושב שכל הערבים הם חיות. הגרמני, בן דור הפוסט-שואה, הוא פציפיסט, אופטימיסט חסר תקנה ובעל רגש שלילי שאינו משתמע לשתי פנים כלפי עברה הנאצי של משפחתו. הסטרייט שואל את ההומו "איך בדיוק עושים את זה טכנית?", לדודה הגרמניה קוראים פרידה, וביום הולדת לאבא הגרמני מנגנת רביעיית מיתרים. טוב שהם לא ניגנו וגנר.

לתהיה העצמית שלי אם הצופים אכן קונים את הסטריאוטיפים האלה קיבלתי תשובה עוד במהלך הסרט: כשליאור אשכנזי אכל נקניקיה בברלין, שאלו אותי חבריי בפליאה אם מותר לו לאכול חזיר. באחת הביקורות על הסרט בתקשורת הספרדית נכתב כי "ישראל מצטיירת כחברה מצ'ואיסטית שאינה מסוגלת להקרין רגשות". וכדי לחזק זאת, כשיצאנו שאלה אותי הוונצולאנית אם כל הגברים בישראל הם כמו הגיבור של הסרט. אני משער שלא מעט צופים חשבו כך. מצד שני, היו באולם בדיוק 14 איש. ספרתי.

אבל אל לנו להלין על סטריאוטיפים. ראשית, כי אנחנו לא נקיים מהם בעצמנו. הסרט נצפה יותר על ידי ישראלים מאשר על ידי אירופאים. ומה, הישראלים לא אוכלים את הסטריאוטיפ של האירופאי יפה הנפש? מספיק להציץ ברשימת התגובות שתשתרשר בעצלתיים לטור הזה, או לטורים קודמים, כדי להבין שבעיני לא מעט מתושבי ארץ הקודש, בני היבשת הישנה בכלל הם מתנשאים, צבועים, חובבי ערבים (במיוחד עם כאפיה) ואנטישמים מלידה; והספרדים בפרט הם פרימיטיבים, פחדנים (דימוי חדש בן פחות משנה, אבל תפס חזק) וכמובן - אנטישמים גנטית. עוד באירופה הם היו אנטישמים.

שנית, סטריאוטיפים הם לא בהכרח דבר רע. בעידן הרלטיביות התרבותית הם בסך הכל נקודת ייחוס – איך חברה אחת, מנקודת המוצא שלה, רואה חברה אחרת. אפשר ללמוד מסטריאוטיפים לא מעט על עצמך, שכן בכל סטריאוטיפ יש שמץ של אמת. הכללות אינן תופסות לגבי אדם בודד, אבל כשמדברים על "אומה" או "עם", הכללות זה מה שיש. לא כל גרמני הוא דייקן, אבל כאומה הגרמנים בממוצע אכן יותר דייקנים מאיתנו. וגם אם מדובר בתדמית, ולא באמת צרופה, הרי שבעידן הפוסטמודרני ובעתות התוכן השיווקי, התדמית לא פחות חשובה מהמציאות, אם לא יוצרת אותה. כשאתה שומע בערך מכל אירופאי שני את אותו התקליט, אתה מבין שזה כנראה מה שמשדרת תחנת הממסר שלנו. ומנגד, גם הסטריאוטיפים שאנחנו מחזיקים מלמדים על נקודת המבט שלנו. ואם כולם אנטישמים ופועלים יותר נגד יהודים מאשר לטובת עצמם – זה מעיד על איזו פראנויה קלה.

ומתי הופך סטריאוטיפ לרע? כשהרלטיביזם התרבותי הופך להיררכיה של טוב יותר וטוב פחות. וכדי להפוך את ההלכה למעשה זימנה לי המציאות איזו הדגמה ממש באותו שבוע, בשיעור באוניברסיטה. הדיון בשיעור התנהל סביב השאלה מדוע חברות מסוימות מצייתות לחוקים יותר ואחרות פחות (אין הכוונה רק לחוק מדינה, אלא גם לנורמות כמו להגיע בזמן או לשמור על שקט במקום מסוים). "חברות שמצייתות יותר לחוק הן אלו שאנשים בהם יותר מחונכים, כמו בצפון אירופה", אמר בחור ספרדי, שחי ארבע שנים בגרמניה. וכדי להדגיש זאת ציין כי "איני מתכוון לחינוך פורמלי, אלא לחינוך מהבית. יותר נקי שם, יותר מסודר. יש להם ערכים". אתה רוצה לומר שציות לנורמות הוא ההוכחה שהחברות הנ"ל טובות יותר, שאלו אותו. "לא אמרתי טובות יותר, אל תכניסו לי מלים לפה", ענה באי נוחות. "הטיעון שלך התחיל ללכת בדרך מאוד מאוד מסוכנת", אמר לו מנחה הדיון. אכן. זו הדרך שמתחילה בסטריאוטיפ, ועשויה להיגמר בגזענות.

מצד שני, גם לרלטיביזם החברתי צריך להתייחס בזהירות. עוד באותו שבוע נזדמן לי לשמוע וידוי מפי שני עמיתים דרום אמריקאים ללימודים (משמע לא אספסוף מהברזלים), שבימי התיכון העליזים הם היו יורים חצים (מה שכונה אצלנו בשכונה "טוטו") ומרביצים להומואים. למה? כי הם הומואים. כשהבעתי זעזוע קל הם אמרו לי שזה היה "לעשות חיים" ושאלו אם אני לא עשיתי אף פעם חיים בחיי. לא, אמרתי, חנון שכמותי, לא נראה לי שלעשות חיים משמעו להציק ליצורים חיים אחרים רק כי הם שונים ממך. "בתרבות שלך זה לא מקובל, אבל בתרבות שלנו כן", ניפנפו באקדח הרלטיביזם התרבותי. אה, באמת? שאלתי אותם. ומה אם הייתי אומר לכם שלהנאתי אני בועט בזקנות פלסטיניות בעיצומו של מסיק זיתים? מכל סטריאוטיפ, אמרנו, אפשר ללמוד משהו על עצמך.