בשבחי המנה החמה

הרשימה הזאת נכתבת בעת ששניים מילדיי מחממים לעצמם "מנה חמה", בן-זוגי עושה עם אחד מהם שיעורים במתמטיקה, ובתי הבכורה מנתקת לי את חוט המחשבה בשיחות טלפון תכופות לדיווחים עדכניים מזירת הלבבות השבורים בדירת הסטודנטים שלה על הכרמל. היא אשה ישראלית צעירה ומשוחררת, יודעת בגיל 25 מה היא רוצה ומה היא לא רוצה, יודעת שהיא עוד לא יודעת כל מה שהיא רוצה מעצמה ומהעולם, אוהבת לאהוב, לא מפחדת לכאוב, נלהבת לחוות, וברקורד שלה התאהבות בבחור נמוך מגובה קומתה הרם. לי זה לא היה קורה.

נדמה לי, אם-כן, שהצלחתי. צאצאיי בשלים לשינוי מהותי שבא להם באופן טבעי, מצויידים בכנפיים שיאפשרו להם לעוף לכל מקום, להיות בדיוק מה שירצו.

אנחנו בנות דור המדבר, אבל יש בינינו שזכינו לחצות אותו ולהגיע לארץ המובטחת. מובטחת לנו בזכותן של נשים שהיו שם קודם, שנאבקו והתקוממו והעזו להאמין בעצמן ובכוחן לשבור את קיר הברזל של ההגמוניה הגברית.

הארץ המובטחת שלי היא המקום בו הכל לגיטימי, בו אני משוחררת מרגשי אשמה, בו מותר לילדים שלי לאכול "מנה חמה" בלי שהמבטים הנוקבים של אמא שלי שתמיד-יש-לה-קציצות-במקרר, יחוררו לי את המצפון. זה המקום בו מותר לי להרגיש לפעמים שהילדים זה לא הדבר הכי חשוב בחיים. תיקון: הילדים הם הדבר הכי חשוב בחיים אבל לא היחיד. זה המקום בו מותר לי לא לרצות תמיד להיות אמא במישרה מלאה, מותר לי לרצות לברוח, לצאת לחופשה זוגית שוב ושוב, לחפון את הבלי-החיים בשתי ידיים, לבזבז כסף על שטויות ולא לחסוך בבלטה לדירה לילדים. זה המקום שבו אני לא לבד במאבקי היום-יום על בית מסודר ועל זוגיות נותנת, ואומרת, ומקבלת ואוהבת. זה המקום שבו יש שיתוף, המקום שבו יש לי חופש לבחור.

הגעתי לשם אחרי לא מעט שנים של מאמץ ותסכול, שנים של מלחמה מתמדת בין רגשי האשם ותחושות החובה שגדלתי עליהן להיות מצטיינת בכל. אמא ורעיה מושלמת, ומקצוענית - כמו הגברים – בעבודה העיתונאית, להיות בכל מקום בכל זמן ולגמגם בהתנצלות מחלישה שעכשיו אני רוצה הביתה, או שמחר יש יום הולדת בגן לילדה. אחרי שניסיתי, גיליתי שאשה מושלמת יש רק באגדות וsuperwoman- זה אפילו לא שם של סרט מצוייר מהאולפנים בהוליווד. אין דבר כזה. מוטב, לכן, לוותר על היומרה, ולשפר את היכולת לעשות סדר עדיפויות. אמא, בת-זוג, אשת מקצוע, בת ואחות, חברה, אזרחית – כל דבר בזמנו, כל דבר על-פי מידת היכולת הנתונה ברגע נתון, וכל הזמן אשה, כל הזמן בן-אדם. בת אדם עם חופש בחירה. החופש לבחור להיות האשה הקטנה, לבחור לוותר, לבחור להעדיף איש ומשפחה ושמחות קטנות על כיבושים גדולים של עולם. כל זה והידיעה שבכל שלב מותר לי ואפשר לי להחליט אחרת, לבחור אחרת, לשנות סדר עדיפויות, להילחם על מה שחשוב לי, להיות גברת לגופי ונפשי.

יש לי יותר מזל משכל. כי בישראל של חורף 2005 המוני נשים צעירות ובוגרות, קשישות ונערות, יהודיות וערביות, אשכנזיות ומזרחיות, הן עדיין שטח כבוש הנתון לחסדי הגברים. בגופן, בכלכלתן, בבריאותן, בשלומן הנפשי והפיסי. שוק העבודה, דיני האישות, הנורמות החברתיות והפסיקות המשפטיות המתייחסות בביטול או בסלחנות להשפלת הגוף והנפש, טחנות הצדק האיטיות, ייצוג לא שווה במוקדי קבלת החלטות, נשים שמפחדות ממהפיכות ושינוי, גברים שנלחמים על שמירת טריטוריה והנתונים, הנתונים המלמדים שהדרך עוד רחוקה לשחרור ושיוויון. הרשימה הזאת מוקדשת על-כן לאחיותי הנשים באשר הן, שבגלל המימסד והבית, המשפחה והסדר החברתי טרם עגנו בחוף מבטחים.