כשהייתי קטנה נהגתי להקשיב לאבי מולידי כשהוא שר באוזני אימי בכל ערב שבת את המזמור "אשת (ובלשונו 'אישעס') חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה". באותם ימים רחוקים, לא התעכבתי על כל שורה ושורה במזמור, ורק המילים "רבות בנות עשו חיל ואת עלית כולנה" הציתו בי גחלים לוחשות של הערצה לאימי מחד, וים של תהיות מאידך: איך ייתכן שכל איש שר בדיוק שורה זו לרעייתו, והלא יש רק א ח ת שעולה על כולנה...
כשגדלתי בשנים, וגם לי התחיל איש אחד לזמר בדיוק אותו מזמור, נתתי לפרטים השונים המרכיבים את דמות האישה האידיאלית להתנחל בתאי המוח האפורים שלי. עולה מהם אב טיפוס של סופרוומן, שלא רק ניחנה בסגולות טרומיות של נאמנות, חוכמה, חסד, חריצות, תמיכה בבן הזוג, ניהול משק הבית למופת, חינוך הבנים ועוד כהנה וכהנה, אלא שהיא גם יחידת משק סגור בפני עצמה: "עשתה סדין ותמכור... ידיה שילחה בכישור ותעש בחפץ כפיה...". היא מייצרת, משווקת ומפרנסת. קווי המתאר המרשימים האלה לא כל כך הסתדרו לי כבר אז, בראשית צעדי, כבת, רעייה ואם עם הערך "כבודה בת מלך פנימה".
בתקופת הרמב"ם, כבודה בת מלך פנימה התפרש כ"גנאי הוא לאישה שתהיה יוצאת תמיד, פעם בחוץ פעם ברחובות...". סטנדרט זה היה למעשה תקף בעולם הנשי הכלל עולמי בתקופה זו. רק מאה שנים אחר כך, במאה ה-12, פוסק רבי אליעזר בר' נתן כי "בזמן הזה שהנשים אפוטרופסות, חנווניות, נושאות ונותנות, לווות ומלוות, פורעות ונפרעות, והאישה בזמן הזה בת משא ומתן... ואפילו אשת איש". יש כאן מודרניזציה של תפקיד האישה בעולם הכלכלי והחברתי. בשנת 1940 מתיר הראשון לציון הרב עוזיאל לנשים לבחור ולהיבחר (שלושים שנה לפני שזכו בכך נשות שוויץ). ההלכה דינמית ומתאימה עצמה לשינויים המתבקשים בתקופות השונות.
"השמיעיני את קולך" וגם "הראיני את מראיך" הם מוטיבים מרכזיים במיצוב האישה הדתית העכשווית. קולה ודעותיה מושמעים ברשות הרבים והיא נראית בדורנו בכל המקומות הראויים לכישוריה ולמיומנויותיה. תופעות של לימוד תורה לנשים, מנייני נשים, קריאת מגילה והקפות בשמחת תורה, כמו גם מינוי נשים לתפקידים ציבוריים, הם ניצנים העולים כפורחים ואין בהם כל סתירה להלכה.
לימוד תורה לנשים בדורנו, תהליך שהושג תוך מאבקים ובמאמצים בלתי מתפשרים של קבוצת נשים צמאת דעת, הוא תופעה שעדיין מעוררת שאלות והתנגדויות לא מעטות, בכמה מישורים. מספרן הגדל והולך של בנות החובשות את ספסלי המדרשות ליהדות ורק אחר כך ממשיכות בלימודים גבוהים, מטיל צל כבד על הקהילה הדתית, בשל האפשרות לדחיית גיל הנישואים, ועיכוב הקמת בית ומשפחה, וכן בשל החשש שבנות החובשות שני כובעים, כובע הידע התורני לצד הכובע האקדמי, תעלינה את רף הציפיות מבני הזוג המיועדים, ותידחקנה לקרנות הזווית המגונות בקהילה של הרווקות המאוחרת.
לצד קבוצה בלתי מבוטלת של נשים דתיות שאינן מחפשות שינוי משמעותי במעמדן ומסתפקות במקום שהציב אותן עולם הפסיקה, הנשלט ע"י הגברים, כנגזרת או כגזירה שמקומה בהלכה, ישנה התעוררות נשית גוברת והולכת המציבה אתגרים מול ההגמוניה הרבנית הגברית. בשלב זה של התהליך, ישנה דרישה למעורבות נשים בפסקי הלכה שיש בהם זיקה והשלכות ישירות לגבי הנשים, אבל עתידו של התהליך מי ישורנו.
לאן מובילה התופעה של נשים הרוכשות ידע מתוך אותם חלקים של ארון הספרים היהודי שהיו נעולים בפניהן של אימות-אימהותיהן בדורות הקודמים?! האם הן תסתפקנה בתשתית רחבה יותר לדיאלוג עם משפחתן, או שהתופעה תביא ליצירת דפוס חדש של הנהגה נשית-דתית בתחומים רלוונטים לחיי הנשים?! אני בהחלט מאמינה כי בעוד דור או שניים, לאחר שהנשים יכבשו עמדות כטוענות רבניות, דיינות ושאר תפקידים משמעותיים בציבוריות הדתית, לא מן הנמנע שגם נשים תהיינה בין פוסקי ההלכה היהודית. אך בשלב זה לא נראה שיש נשים הטוענות לכתר רבנות בקהילה הדתי.
ועם כל זאת, ואף על פי כן, לא תמה ולא נשלמה לי השאלה מי היא אשת החייל האמיתית. ואולי החיפוש התמידי הוא התשובה?!
רבות בנות עשו חיל, ואת?!
בלה אבן חן, אשת חינוך ותקשורת
9.2.2005 / 12:12