מעשים שבשגרה – דו"ח בצלם

ארגון בצלם, מרכז המידע לזכויות האדם בשטחים, מפרסם דו"ח חדש על התעללויות של חיילי צה"ל ושוטרי מג"ב בפלסטינים. הדו"ח נקרא "מעשים בשגרה" והוא מתאר 12 מקרים בהם נזקקו הנפגעים לטיפול רפואי, אם כי לא תמיד קיבלו אותו. טווח הגילאים של הנפגעים – משלוש עד 70, גם נשים וגם גברים, גם ערבים וגם יהודים. כן, גם יהודים עלולים לסבול מנחת זרועם של כוחות הביטחון, אבל לפי בצלם ההבדל טמון בטיפול שלאחר מכן.

המשפט הישראלי והמשפט הבינלאומי קובעים כי מותר לאנשי כוחות הביטחון להפעיל כוח סביר בנסיבות מוגבלות, כמו במקרים של הגנה עצמית או התנגדות למעצר. עם זאת, המקרים המובאים בדו"ח זה חורגים באופן ברור, לטענת אנשי בצלם, מהמותר בחוק ומהווים פגיעה בוטה בזכויות האדם.

בשנים האחרונות העבירה הפרקליטות הצבאית הראשית את הרוב המכריע של תלונות בצלם בנוגע למקרי מכות והתעללות לחקירות מצ"ח, שגם הן, לטענת בצלם, נעשו על פי רוב באופן שטחי. מאז פרוץ האינתיפאדה לא מועברות התלונות אפילו למצ"ח, אלא לקצינים בודקים, שמידת כשירותם והמשאבים העומדים לרשותם לצורך חקירה מעטים עוד יותר, לפי דברי אנשי בצלם.

להלן שלוש עדויות מתוך דוח בצלם. העדויות מובאות בקיצורים ההכרחיים.

ראיד פאיד עלי עודה, בן 30, נשוי ואב לארבעה ילדים, ובנו מוחמד, בן שלוש, תושבי חווארה שבנפת שכם, הוכו לפני כחודש על ידי שוטרי מג"ב. זו העדות שמסר האב לבצלם.

"אני גר בכפר חווארה, מגדל ארנבות וציפורים ומוכר אותם. אני עובד גם בתוך ישראל אבל היום אני מובטל כי אי אפשר להיכנס לישראל בשל האירועים.

ביום 1.4.01 הגיע לביתי איש בשם אבו יוסף וקנה זוג ציפורים. לא היה לו כסף והוא הבטיח לתת לי בערב אם אבוא לביתו. בערב הלכתי לביתו ובני מוחמד, בן 3, התעקש לבוא איתי. הגענו לביתו של הלקוח בסביבות השעה 20:00. קראתי לאבו יוסף ואני ובני חיכינו בחוץ עד שהוא יגיע. החזקתי את בני על הידיים.

בזמן שחיכינו, עבר בכביש הראשי ג'יפ של מג"ב והיו בו חמישה שוטרים. כשהם ראו אותי עומד מול ביתו של אבו יוסף, הם ניגשו אלי. באותו זמן עמדו שני ג'יפים של הצבא על הכביש הראשי. השוטרים אמרו לי בעברית: תעמוד. עמדתי כשאני מחזיק את בני. אחד השוטרים דרש ממני לתת לו את תעודת הזהות. שלושה שוטרים נוספים ירדו מהג'יפ. עוד לפני שהספקתי להוציא את תעודת הזהות מהכיס, השוטרים התקרבו אלי והתחילו להכות אותי בחוזקה. הם היכו אותי בידיהם בפנים, בגב ובבטן ובעטו בי בפנים ובאשכים. בכל הזמן הזה החזקתי את בני על הידיים. הוא בכה בקול רם ולא ידעתי מה לעשות. רציתי להגן עליו שלא יקבל מכות מאחד השוטרים. בסוף אחד מהם דחף אותי לג'יפ, כשבני בזרועותי, וכתוצאה מהדחיפה בני נדחק ביני לבין הג'יפ. הוא התחיל לצרוח בקול רם וחזק מעוצמת המכה וצעק: היד שלי, היד שלי. אחר-כך התברר שהיד שלו נשברה.

השוטרים המשיכו להכות אותי במשך כחמש דקות. הם לא שאלו אותי כלום ואפילו לא לקחו את תעודת הזהות שביקשו בהתחלה. הם היכו אותי כי הם רצו להכות מישהו ולא כי עשיתי משהו. באותו יום היו אירועים, אך הם היו רחוקים מהמקום בו עמדתי.

באותו לילה לא יכולתי לקחת את בני לבית-החולים בגלל המצב המתוח והעימותים עם החיילים. למחרת בבוקר לקחתי אותו לבית-החולים רפידיא. התברר שהיד שלו נשברה. הם שמו לו גבס. בני עדיין סובל מכאבים חזקים בידו. לי היו חבורות קלות בכל חלקי גופי כתוצאה מהמכות שלהם".

נעמן מנסארה עובד כנהג מונית. ב-20 לדצמבר 2000 הוא הסיע במכוניתו אדם כבן שבעים ובנו. ליד הכפר אל חאדר הורו לו שוטרי מג"ב לעצור בצד.

"עצרתי מיד. היתה לי תחושה שאם נתקדם ולו במעט השוטרים יפתחו עלינו באש, מפני שהם היו עצבניים ונופפו בנשק שלהם לעברנו. ברגע שעצרנו השוטרים פתחו את הדלתות ושניהם, בלי כל סיבה או הסבר, התחילו לתת לנו מכות, אגרופים ובעיטות, וקיללו אותנו קללות נמרצות. המכות נמשכו כחמש דקות. השוטרים לקחו את תעודות הזהות של שלושתנו והורו לנו להתקדם עד למחסום, מרחק 400 או 500 מטרים. מובן שנשמענו להוראות השוטרים ועשינו כפי שאמרו לנו.

במחסום כל הסיפור חזר על עצמו: הם הורו לנו לצאת מהמכונית, בלי ששאלו אותי או את הבחור הצעיר אף שאלה. על האיש הקשיש הם ירקו ואחד השוטרים הושיב אותו על הארץ. הם היכו אותי ואת הבחור הצעיר בקתות הרובים, בעטו בנו והיכו בנו באגרופיהם בכל חלקי גופנו.

השוטרים הכו אותנו במשך חצי שעה בערך, ואז הם ניגשו אל הרכב והתחילו לזרוק מתוכו את כל מה שהיה בו. השוטרים הורידו מגג המכונית את שקי הירקות שהיו עליו ואמרו לי: עליך להרים ולהוריד אותם ואז שוב להרים ולהוריד אותם במשך דקה, ואם לא תעשה את זה נרביץ לך. עשיתי את זה חמש פעמים בזו אחר זו ובכל הזמן הזה השוטרים צעקו עלי וקיללו אותי.

בזמן שהיינו במחסום עברו שם כמה מכוניות של מתנחלים. הם ירקו לעברנו, קיללו אותנו והמשיכו בדרכם. אשר לשוטרים, נראה היה שהמעשה הזה רק מצחיק אותם וגורם להם נחת. כך לפחות אני הרגשתי לפי תגובתם של השוטרים בשעה שמתנחל עצר שם, התקרב אלינו, ירק או קילל והסתלק משם. השוטרים פשוט צחקו להם בקול רם.

השוטרים התחילו לדקור את הגלגלים של המונית בסכין גדולה. שני שוטרים חתכו את הגלגלים, ואז ניפצו את החלון האחורי בקתות הרובים שלהם. אחרי שחתכו את הגלגלים הם הכריחו אותי לנסוע על הג'נטים. מה יכולתי לעשות? נסעתי, אחרי שהם החזירו לנו את התעודות.

הלכתי הביתה. הרגשתי עייפות גדולה, והיו לי נפיחויות וכאבים בכל חלקי גופי. בגלל המצב הכלכלי הקשה לא הלכתי אל בית-החולים. במקום זאת הסתפקתי בקומפרסים ובמים חמים. לא הגשתי תלונה לאף גורם רשמי".

אלי פוקס-ברומר, תושב ההתנחלות קדומים, סטודנט למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, נסע ב22.10.99- מקדומים לגוש עציון. הוא הגיע למחסום צה"ל ליד הכפר צוריף. חייל שעמד במחסום, כשגבו אליו, הסתובב רגע לפני שעבר את המחסום, וסימן לו לעצור. מאחר ופוקס-ברומר כבר עבר את המחסום, בעט החייל במכוניתו והוא נעצר. את שהתרחש לאחר מכן תיאר פוקס-ברומר לבצלם:

"החייל בעט בי כשהייתי עוד בתוך הרכב, לאחר מכן תפס בי בחולצתי והוציא אותי אל מחוץ לרכב. כשהייתי בחוץ המשיך לדחוף אותי, ולבעוט בי כשש פעמים. ההכאה נמשכה להערכתי כדקה עד דקה וחצי, כאשר תוך כדי הכאה טען החייל באזני שכמעט דרסתי וכמעט הרגתי אותו. משך כל אותו הזמן ידו של החייל אחזה בידית האחיזה של נשקו. חבריו במחסום ראו את הנעשה ולא עשו כלום. בזמן ההכאה לא התגוננתי, כמו כן הרכב היה כבוי ומפתחותיו היו בידי החיילים - כך שלא סיכנתי את החייל בצורה שהצדיקה אלימות כלפי. בסופו של דבר יצא מישהו לבוש אזרחית מהמתחם הצבאי הסמוך למחסום ו"הרגיע" את החייל. החייל אמר לי: סע, סע מפה. לאחר שהתיישבתי ברכבי ולפני שעזבתי את המקום, שמעתי את החייל אומר לאחד מחבריו "אלה יותר גרועים מהערבים".

מאחר ושעת כניסת השבת התקרבה, המשיך פוקס-ברומר בנסיעתו לגוש עציון. במוצאי שבת הוא דיבר עם מפקד הגדוד והגיש תלונה ראשונית. יחד עם המג"ד חזר פוקס-ברומר למחסום וזיהה את החייל שהיכה אותו. החייל טען שהוא בעט ברכב רק כדי לעצור את המכונית ושהוא לא הוציא את פוקס-ברומר בכוח ממנה.

בעקבות התחקיר שערך המג"ד נידון החייל המכה ל-28 ימי מחבוש בפועל והחייל שנטל את מפתחות המכונית נידון ל-14 ימי מחבוש בפועל. בתגובה אמר לבצלם פוקס-ברומר: "טיפולו של צה"ל במקרה היה, לדעתי, טוב מאוד, מהיר ונחוש. לכן לא פניתי למיצוי החקירה במשטרה או במצ"ח."