שמחת שארם א-שייח'

כותרת: "האינתיפאדה הסתיימה" ומעל מתנוסס הציטוט "שפת השלום תחליף את שפת הרובים" (סימני המירכאות מעוטרים כלבבות אדומים) – מסר של אופטימיות קוסמית.

אפקטים מיוחדים: פורמט "מוסף חגים", כשעל העמוד הראשי מרוחים בגודל חסר תקדים, ראש הממשלה שרון ויו"ר הרשות אבו מאזן, עם הבעות מלאות אופטימיות. כל העמודים הרלוונטיים מעוטרים במסגרת תכלת-שמיים מרהיבה.

דברי הפרשנים:

נחום ברנע: הפרשן הוותיק משלב אופטימיות בזהירות הדרושה בעיסוק בענייני מו"מ מדיני. "ואז הגיע הלאט לאט של אבו מאזן. שרון הביע הערכה למאמץ שעושים הפלסטינים לסיכול הטרור, אבל הדגיש שאין בו די. הירי נמשך. 'רגע רגע', אמר אבו מאזן בעברית. אני רק שלושה שבועות בתפקיד. אני זקוק לזמן'. "הוא נהדר", אמר עליו אחד הישראלים.

סימה קדמון: הפרשנית אופטימית, בוחרת ללכת על הרגש, ומזהה אצל "הבולדוזר" שרון סימני התרגשות שטרם נראו. "קל מאוד להתייחס בציניות לפסגה שהתקיימה אתמול. קל לבקר את הטקס. לבוז לו. להיות אדישים כלפיו... אבל אי אפשר להתכחש לכך שאתמול ניצחה דרכו של שרון. היא ניצחה את האמריקאים, את האירופאים, את מובארק, את העולם הערבי. היא ניצחה את שרון עצמו".

יאיר לפיד: העיתונאי והיוצר ש"מבין בענייני רוה"מ", מוצא סיכוי לפסגה האחרונה דווקא בשל האווירה החילונית שזיהה בה. "זאת היתה פסגה ללא כיפות וללא כפיות, שאפילו הרטוריקה שלה חילונית... כל הלוחמים הוותיקים האלה יודעים שהמלחמה הבאה שלהם תתנהל בבית, מול האנשים הטוענים שצו אלוהים מדריך אותם. מול מה שכונה פעם 'הברית הבלתי קדושה' בין קיצוני הימין שלנו לקיצוני האיסלאם... ואולי דווקא בגלל זה הציבור – גם הישראלי וגם הפלסטיני – מוכן בימים האחרונים לתת להם סיכוי".

אורי אורבך: בגישה הפסימית-הצינית הדוסית-מחמדית האופיינית לו, עוקץ את הפסגה כל הדרך אל הדפוס. "אני לא מחמיץ מסיבות סיום, ואם הוכרז אתמול על 'קץ האינתיפאדה', מי אני שאקלקל עכשיו את השמחה. מעכשיו מתחילה ספירה חדשה: המתים ימותו באופן לא מאורגן מעכשיו, במשהו שהוא אחר לגמרי מהאינתיפאדה הרשמית, המוכרזת והפצועים יאבדו יד או רגל בזמן הפציעות של האינתיפאדה, ולא באינתיפאדה עצמה שעליה בה הקץ, כאמור... נחכה ונראה מה יהרוג יום. כיוון שאני, כמה נדוש, לא מאמין לפלסטינים ולמנהיגיהם (ולאיזון אני גם לא מאמין לאריאל שרון)".

שלמה ארצי: הפייטן הלאומי השומר את תגובותיו לאירועים סמי-קונצנזוסיאליים, בוחר לתת סיכוי זהיר למאמץ ההידברות, בפעם המי יודע כמה. "ואולי הפעם. אולי אתמול חלפה לפתע האינתיפאדה לעולמים, נמוגה כמו אבק ברוח? על המסך אבו מאזן ואריק שרון, שניהם כסופי שיער, ותיקי הקרבות מהזן הישן, וכשהם פוסעים ביחד, נדמה לי שהטלוויזיה שלי רועדת... אני קורא ש-61% מהישראלים מודים שהם אופטימיים. וואלה, אני אומר לעצמי, אז אולי הפעם... למה לא...".

כותרת: כמו שלמה ארצי, גם בקרליבך מרגישים ש"אולי הפעם". מעל לכותרת בעיקר מלים אופטימיות בסדר עולה "הנאומים, המחוות, ההבטחות, החיוכים והתקווה".

אפקטים מיוחדים: העמוד הראשי הוא למעשה שלט חוצות, בו נראים שרון ואבו מאזן לוחצים ידיים בחיוך, בגודל שלא היה מבייש את דודי בלסר בימיו הטובים. על משקל משפט שמחת בית השואבה אומרת כותרת המשנה, שמי שצפה בשארם ראה כיצד נולדת תקווה חדשה במזרח התיכון.

דברי הפרשנים:

אמנון דנקנר: תחת הכותרת "מותר להאמין", מסביר העורך הראשי בסגנון יומן לנוער, שאמנם התרגלנו להתאכזב ולהיות פסימיים ("אנחנו כבר מתחברים בקלות לפסימיות הכי שחורה"), אך מבהיר ש"בכל זאת משהו השתנה".

בן כספית: עם משחק המלים "הקסם של שארם", מביא כספית רוח של "אופוריה בלתי ניתנת לריסון", כשהוא מתאר את המעמד כ"יום של התרוממות רוח (...) רחש פעמי שמיים", מתובל בסיפורים פנימיים על הלצות שהחליפו שרון ואבו מאזן. עם זאת, כראוי לפרשן מאוזן, הוא מסייג (באותיות הקטנות), בהזכירו שהחמאס עדיין לא אמר את דברו.

כותרת: עניינית ויבשה במיטב מסורת העיתון – "שרון ואבו מאזן הכריזו בשארם 'סוף לאלימות'". העיתון אינו מפרש בכותרת, הוא מביא עובדות.

אפקטים מיוחדים: כשהייתם קטנים שיחקתם בלוטו דגלים? אם כן, הגרפיקה של כותרת הגג של הארץ תעביר בכם רטט נוסטלגי: דגלי מצרים, ישראל, הרשות הפלסטינית וירדן מסודרים להם בשורה על רקע אדום. עוד עיטור באדיבות מחלקת הגרפיקה של הארץ היא בוקסה אדומה אפרפרה ובה ההתפתחויות המדיניות האחרונות, אבל חוץ מזה – שגרה בשחור לבן, אין לבבות, אין כחול ים, אין תמונות ענק.

הפרשנים:

יואל מרקוס: ממוקם מימין לכותרת הראשית, בדיוק באותו הגובה, תחת הכותרת "תעודת פטירה למשאל העם". "יש לא מעט אנשים ביום הזה המוכנים להישבע שיצמחו להם שערות על כפות הידיים אם מכל הפלברות האלה יקומו שתי מדינות החיות בשלום", מפגין מרקוס סלנג עדכני, וממשיך בשירי ההלל לשרון (כולל השוואה לבן גוריון) המאפיינים אותו מאז אותה ארוחת בוקר גורלית בה התבשר על ההתנתקות. שתי מדינות אולי לא יוולדו, אומר מרקוס, אבל משהו אחד כבר מת. "זה יעבור בממשלה ובכנסת ועד סוף השנה לא יישאר יהודי בעזה. אפשר ובדבר אחד הפסגה כבר שירתה אותו: היא הנפיקה תעודת פטירה למזימת משאל העם".

אלוף בן: תחת הכותרת "סברה ושתילה נמחקו, עוברים להתנתקות", מזכיר בן את המהפך התדמיתי המושלם שעבר שרון אצל המצרים, ומסביר שלפסגת שארם, למרות שהיא מזכירה "קרקס החוזר על עצמו", כדברי אחד המשתתפים הישראלים, יש סיכוי להצליח דווקא בגלל שאינה עוסקת בעיקר: "ההצגה העיקרית היא תוכנית ההתנתקות. ביצועה אינו תלוי בהסכם ישראלי-פלסטיני ובמיקוח ממושך על פרטים וניסוחים, והיא משחררת את הצדדים מהעול הכבד של מחלוקות קטנוניות, שהפכו את שיחות העבר לרצף של משברים".

דני רובינשטיין: מדווח שברחוב הפלסטיני "לא ממהרים לחגוג". אמנם, כותב רובינשטיין, "בעשרות ראיונות הרחוב שערכו כלי התקשורת הערבים והזרים ברחובות רמאללה ועזה, דיברו כמעט כולם באותו סגנון: 'נמאס לנו, ורוצים לחיות בשקט'", אבל מצד שני, עם דיבורים לא חוצים את המחסום. "בציבור הפלסטיני דיברו אתמול על הצורך להחיש את כל הפעולות בשטח: את שיקום ההריסות ברצועת עזה, את הנסיגה הישראלית מערי הגדה, את סילוק המחסומים (...) את ההצהרות החגיגיות בשארם א-שייח מבקשים הפלסטינים לתרגם במהירות לשפת המעשה".

כותרת: "שחרור הרוצחים" בלבן על רקע אדום מדמם, המעביר בבהירות את דעת העיתון על סיכויי פסגת השלום או הידברות כלשהי עם הפלסטינים.

אפקטים מיוחדים: כותרת ראשית גדולה יחסית לעיתון הכיס הימני. מסגרת אדומה עוטפת את שני העמודים שהקדיש היומון לפסגת שארם.

הפרשנים:

מאמר המערכת: בוחר לעקוץ את מארחי הפסגה ומזכיר את הדיון המתוכנן להיום, בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, על סוגיית האנטישמיות במצרים. "ככל שמדינת ישראל תרחיק את מובארק ממעורבות בשיחות השלום עם הפלסטינים – כך ייטב לה למדינת ישראל, במיוחד אם תחשוף את פרצופו האמיתי של נשיא מצרים בכל מה שקשור למדינת ישראל".

מוטי זפט: הפרשן טוען כי הפסגה מהווה הכרה מלאה בתוכנית ההתנתקות של שרון ומשקיף בפסימיות על סיכויי המהלך. "גם הפלסטינים וגם המצרים נראו כמי שהפנימו את הרעיון, שקודם כל יש לטפל בסיכול הטרור. הפנימו, אבל ספק אם יהיו מסוגלים... אם אמנם אבו מאזן יבצע את הרפורמה השלטונית אצלו במקביל לסיכול הטרור, ישראל תידרש לשלם הרבה, אפילו מעבר למה ששרון מוכן לתת במסגרת הסכם הקבע".