לא רוצים להיות נחמדים

"כמו שהמתנחלים תולים טלאי כתום, העניים צריכים לתלות טלאי צהוב עם צלב קרס על המצח כנגד הפשעים שמבצעת הממשלה", אומר בכאב סעדיה מרציאנו. בחודשים האחרונים מביים מרציאנו הצגה שתעלה בפסטיבל ישראל על ידי 'תיאטרון השכונות' של קטמון, ועניינה "החושך החברתי שבו אנו מצויים". ב'תיאטרון השכונות', בניגוד ל'הבימה', "אנו פועלים מתוך כאב. לא כמו סובול [יהושוע-מחזאי א.כ], על מי מנוחות".
למי שלא מכיר, מרציאנו הוא הכריזמטי מבין ארבעת מנהיג תנועת המחאה 'הפנתרים השחורים' שהובילה בשנות ה-70 את המאבק שנחשב לרדיקלי ביותר בתולדות מדינת ישראל.
בינואר ימלאו 34 שנים ליום שבו קמו עשרה צעירים ממוסררה, הצהירו כי הם "דפוקים שנשבר להם" ויצאו למאבק במדיניות המפלה של הממסד כלפי בני עדות המזרח.
"מדינת ישראל אחרי ה'פנתרים' אינה אותה מדינה שלפני", קובע נחרצות כוכבי שמש, ה'אידאולוג' של הקבוצה והיום עו"ד במקצועו, כשאנו נפגשים במשרדו ברחוב בן יהודה. "ישראל הייתה מדינת סעד ללא קצבאות מסודרות, שכר מינימום, חינוך חינם ומשכנתא. בעקבותינו הוקמה לראשונה לשכת הרווחה".

לאחר מלחמת ששת הימים נהנתה מדינת ישראל מצמיחה כלכלית שממנה לא זכו ליהנות תושבי שכונת מוסררה בירושלים ועולים ממדינות ערב ששוכנו בערי פיתוח. העולים גרו בבתים הרוסים, בצפיפות רבה, כשליש היו מובטלים וכחצי מהילדים לא היו באף מסגרת חינוכית.
מרציאנו: "ישראל קיבלה מענקים של מיליארדים מהעולם ומיהדות ארה"ב, יותר מכל תכנית מרשל לשיקום אירופה. לאן נעלם כל הכסף? בעוד שפיתחו את טלביה ורחביה – אנחנו חיינו במצוקה ובעוני". שמש מאמין אף הוא שהייתה יד מכוונת: "באותה תקופה הגיעו לא רק מזרחים, וכולם נקלטו טוב יותר".
עם העלייה מבריה"מ בשנות ה-70, נחקק חוק הטבות לעולים חדשים, שהגביר את רגשות התסכול. "כל מה שהם רצו הם קיבלו, בעוד אנחנו השתרכנו אחרי הממסד בשביל פירורים", טוען ח"כ מחד"ש לשעבר, צ'רלי ביטון. ביטון ,שנודע בתור דמות מקורית ורדיקלית, שימש אופוזיציונר בכנסת מטעם, חד"ש במשך 16 שנים עד לפרישתו ב-92'. "היינו תמימים, וחשבנו שאם ניצור כאוס חברתי הממסד יהיה חייב להשתנות. היינו הולכים למועדונים ומזמינים אנשים להפגנות בכיכר הדוידקה. מבחינתינו, המאבק היה למען כבוד הורינו שנרמס".

ראובן אברג'יל, היחיד מבין הארבעה שנשאר לגור במוסררה, מחזק את דבריו של ביטון: "לקחו אוכלוסייה חזקה, בודדו אותה, השפילו אותה וגרמו לה להיות תלויה בפטרון. באקדמיה היו 'שכירי עט' שיצרו טקסטים פסוידו-מדעיים שהציגו אותנו כפרימיטיביים מפגרים, והצדיקו את המשך הדיכוי. הורינו לא התקוממו, בשל אמונתם היהודית ותפיסתם את הייסורים כאן כגזירה משמיים".
אברג'יל, כך נדמה, שילם את המחיר האישי הכבד ביותר: בשל פעילותו הפוליטית פוטר מעבודתו כמדריך נערים בסיכון, ודרכונו נשלל ממנו. כיום הוא מובטל, ומבלה את ימיו בהדרכת נערי רחוב, בייעוץ וסיוע לפעילים חברתיים וכיו"ר מזכירות 'הקשת הדמוקרטית המזרחית'. "אדם שלוקח על עצמו משימה בסדר גודל כזה מאבד את כל עולמו הגשמי", הוא אומר במעין השלמה כשאנו נפגשים בערב גשום בחדר מאולתר מלוחות עץ, הוא מאהל המחאה של מחוסרי הדיור – "כיכר הלחם".
אברג'יל ניחן ביכולת לומר את הדברים הקשים ביותר בקול שקט, תוך שהוא מסביר בסבלנות תהליכים היסטוריים ותפיסות אידאולוגיות שונות. בעיניו, המצב החברתי היום אינו שונה מאוד משנות ה-70, והוא פועל יוצא של "שלטון דכאני וגזעני, שמושתת על תפיסת עולם קולוניאליסטית. האבות המייסדים לא היו סוציאליסטים, שהרי אלו נשארו והיו חלק מהמהפכה הקומוניסטית. מי שהגיע לכאן הם פאשיסטיים ימניים, שדוכאו בשל יהדותם באירופה, ולמדו איך לשלוט בקבוצה שתשרת אותם, תוך אימוץ תפיסה של היפרדות אתנית".
המאבק החל כהתארגנות ספונטנית של צעירי השכונה, ובתחילה, לדברי שמש: "לא ידענו למה אנחנו נכנסים". אליהם חברו סטודנטים מתנועות השמאל, שסייעו ועודדו את המאבק. ביטון: "היינו נפגשים בקפה 'טעמון' בעיר, שומעים מוזיקת רוק, מעשנים וקוראים טקסטים ביחד".
אברג'יל: "אחרי המלחמה יצא לנו להיפגש עם סטודנטים וצעירים מ'מצפן' ושי"ח [ארגוני שמאל קומוניסטים, א.כ], ולראשונה – עם הערבים. אז נפל לי האסימון: למה אני צריך לשנוא את הערבי? משום שהוא המראה שלי, הזהות שלי שנאלצתי למחוק כדי להיכנס לחברה הישראלית".
במקביל, בכל העולם הייתה התעוררות של תנועות מחאה אנטי-ממסדיות. ביטון: "בצרפת, גרמניה, יפן, בוליביה, וכמובן בארה"ב, קמו תנועות מחאה. מהן הושפענו, והחלטנו לאמץ את השם של תנועת השחורים הרדיקלית בארה"ב – 'הפנתרים השחורים'". גולדה מאיר, רה"מ דאז, לא הייתה מרוצה מהשם שאימצו לעצמם, שנקשר לתנועה בעלת אמירות אנטישמיות. "המטרה הייתה לזעזע, בעיקר את יהדות ארה"ב", אומר מרציאנו, "וזה עבד. גולדה, כך אמרו לנו, לא ישנה בלילות".
כידוע, גולדה מאיר אמרה עליהם את מה שלימים הפך לוגו של המאבק של הממסד: "הם לא נחמדים". היא אסרה עליהם להפגין בטענה שהם "עבריינים מועדים", והורתה לערוך מעצרי מנע של מנהיגי הקבוצה, ו"לשבור להם את העצמות".

בהפגנותיהם השיבו לה בכרזה: "גולדה, בתעלה [סואץ, א.כ] כולנו נחמדים".
מרציאנו: "הממסד ניסה לדכא אותנו בכוח. כולם היו מעורבים בזה – המשטרה, המוסד, השב"כ, שהייתה לו חטיבה לענייננו וניסה לשתול סוכנים סמויים בקבוצה". שמש מאשר: "אני זוכר שכשהייתי יוצא מהבית הייתי מתערב ביני לביני כמה זמן ייקח מהרגע שאצא מפתח הדלת ועד שיעצרו אותי".
ההיסטריה של הממסד רק דרבנה את 'הפנתרים' להמשיך במאבקם, ושכנעה אותם כי הוא מוצדק. "אנחנו לא ידענו איזו תיבת פנדורה תיפתח, וגולדה ידעה. חשבנו שאם נבקש כמה דירות או עבודה הבעיות יפתרו. אחר כך החלו להופיע סיפורים על ילדי הגזזת [ילדים שחלו לאחר שרוססו בדי.די.טי, א.כ], והילדים התימנים שנחטפו".
'הפנתרים' פעלו באינטנסיביות במשך שלוש שנים, עד לפרוץ מלחמת יום הכיפורים, ואז נדחקה המחאה החברתית לשוליים. פעילותם כללה הפגנות סוערות בכיכר הדוידקה ובכיכר ציון בירושלים. המפורסמות שבהן, ב-71', זכתה לשם 'ליל הפנתרים'. זו הייתה הפגנת המונים שכללה פיזור אלים ומעצרים המוניים, ו'מבצע החלב' – שבו הועברו בקבוקי חלב ממפתני הבתים ברחביה לאסבסטונים בקריית יובל.
התקשורת בארץ ובעולם רעשה, והעניקה סיקור נרחב לתנועה, שעורר את תמיכת הציבור ועודד את הקבוצה להתמיד. ביטון: "47% מאזרחי ישראל תמכו במאבק שלנו". שמש מוסיף: "בהתחלה חשבנו שהבעיה רק במוסררה, ולאט גילינו שהבעיה קיימת בעיירות הפיתוח בכל הארץ".
היום רואים כל הארבעה את המאבקים החברתיים כחסרי סיכוי: "ויקי כנפו היא דוגמה למאבק שנועד מראש לכישלון. אם בזמננו, השלטון ראה עצמו כביכול כסוציאל-דמוקרטי, הרי שהיום הוא מתנער מראש מאחריות. ביבי מצהיר על חזון המדינה הקפיטליסטית, אז דרישותיה של כנפו בכלל לא לגיטימיות", מדגיש שמש. "היום, בעקבות פתיחת שערי המדינה להוצאת הון ב-95' ע"י ביבי, רוב ההון הישראלי נמצא בחו"ל. היום יש חוקי מס בינ"ל, ואם אדם רוצה לבחור היכן למקם את עסקיו, הוא יבחר במקום שבו המס הנמוך ביותר. לכן,לפי שיטתו, ביבי צודק. רק שכל ירידה במס מכרסמת במדינת הרווחה. המדיניות הזו הובילה למצב שלא קיימת סולידריות בחברה בין עשירים לבין השאר, כי אין אינטרסים משותפים".
שמש רואה את הפתרון רק באמצעות מפלגה פוליטית "שתציע אלטרנטיבה אידאולוגית לשלטון הקיים". ביטון, כאדם שהיה חלק מהשלטון, חושב שראשית יש לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שכן "התפיסה היא שפעולה נגד השלטון בעת מלחמה תפגע בישראל".
מרציאנו ואברג'יל, לעומתו, חושבים שהמאבק צריך להתחיל מהשטח. מרציאנו: "העשירונים העליונים, שהם בני ברית של השלטון, ממשיכים להתעשר ומשתיקים את מצפונם בערב גאלה בערוץ 2, כשזורקים שאריות של שניצלים לעניים". מרציאנו כועס כשהוא מדבר על בתי התמחוי שצצים כפטריות אחרי הגשם: "העני הרעב הוא כמו נרקומן, כשמביאים לו אוכל הוא נרגע, וככה משתיקים את המחאה". על כנפו הוא מרחם: "לא מספיק שהשפילו אותה עד חרפת רעב, אחר כך גם הפשיטו אותה". לעומתו, אברג'יל חושב כי "ויקי כנפו היא לא ציון דרך בשום מאבק. היא כלי שנוצל בידי הממסד ליצור דה-לגיטימציה לעניים, ולעקר כל מאבק". אברג'יל אף מרחיק לכת באומרו כי "ישראל [טויטו, ר

מספר המובטלים עלה לכמעט 300 אלף איש, כ-11% מכלל כוח העבודה.

כמעט חמישית (1.4 מיליון) מתושבי המדינה חיים מתחת לקו העוני, בהם כ-660 אלף ילדים ובני נוער. 100 אלף איש יותר, בהשוואה לשנת 2002.
מאז 1995 גדל מספר המעצרים הפליליים של קטינים מ-3,519 ל-4,720ב-2003.

כמיליון אזרחים בישראל מרווחים שכר מינימום של 3,335 שקל בחודש.

ע"פ דו"ח ארגון "לתת" לשנת 2004, חל גידול של 30% במס' המשפחות הרעבות שהגיעו לבקש מזון. מעמד הביניים, שהיווה 11% מהנזקקים בשנה שעברה, הגיע ל-15%.