פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרופורציות - תולדות הסכסוך בקשמיר

      איך הפך מקום שהוגדר כ"גן עדן עלי אדמות" לגיהינום של טרור, שעלול להצית מלחמה גרעינית? בואו נאמר רק שהסכסוך שלנו הוא לא היחיד שמוזן בזעם דתי

      קשמיר היא החומר ממנו עשויות אגדות. השם מתייחס במקור לעמק מרהיב עין למרגלות הרי ההימלאיה, שאחד מכובשיו אמר עליו "אם יש גן עדן עלי אדמות, זהו המקום!". במקום שלטו, מתחילת האלף השני לספירה, בני שושלת הדוגרה ההינדים, שמקום מושבם היה חבל ג'אמו הסמוך.

      לאורך זמן רב היתה קשמיר מרכז חשוב לתרבות ההינדית, ממנו יצאו יצירות שירה, ספרות, פילוסופיה, פיסול, ציור, מוזיקה ומחול, שהשפיעו על האמנות ברחבי אסיה. בנוסף נודעה כמודל של דו קיום בין מוסלמים להינדים. האיסלאם הסופי וההינדואיזם הרישטי התאימו זה לזה מבחינת המזג ותפישת החיים, ובני שתי הדתות אפילו נהגו להתפלל באתרים משותפים.

      בתחילת המאה ה-19 הפכו הדוגרה למלכים צמיתים תחת שלטון האימפריה הסיקית. דווקא במעמד נחות זה הגדילו את שלטונם וכבשו את שארית חבל קשמיר מצפון, וגם את חבל לדאק ממזרח. בתקופה זו התחזק הקשר שלהם לקשמיר, לאחר שהעתיקו את חצרם בחודשי הקיץ לעיר הגדולה בחבל, סרינאגר. מאז נודעה הממלכה כ"ג'אמו וקשמיר".

      בריטניה משאירה אחריה בלגאן

      ב-1947 הסתיים שלטונה ארוך השנים של בריטניה בהודו, שחולקה לשתי מדינות – הודו להינדים ופקיסטן למוסלמים. ג'אמו-קשמיר היתה אחת הנסיכויות שקיבלו חזרה את עצמאותן עם פקיעת ההסכמים עם בריטניה. המהרג'ה, הארי סינג, לא רצה להצטרף לפקיסטן המוסלמית, אבל גם לא לאבד את סמכויותיו כשליט יחיד תחת הודו הדמוקרטית. הוא בחר להישאר עצמאי.

      אך פקיסטן סירבה להכיר בעצמאות קשמיר, ו-1947, זמן קצר לאחר החלוקה פלשו לשם אנשי שבטים מצפון ווזיריסטן, בתמיכת ממשלת פקיסטן, שטענה כי זכויות הרוב המוסלמי בנסיכות מופרות על ידי השלטון ההינדי. הסיבה האמיתית לפלישה היתה תפישתה של פקיסטן לפיה כל אזור בעל רוב מוסלמי בהודו ההיסטורית (אזור שכולל את הודו, פקיסטן, בנגלדש ועוד כמה מדינות קטנות) צריך להיות בשליטתה. הודו לעומתה, טוענת כי כיום חיים בגבולות הודו לא פחות מוסלמים מאשר בכל פקיסטן.

      לפלישה הפקיסטנית סייעו יחידות מורדות של צבא קשמיר. הכוחות הפקיסטניים התקדמו במהירות, אך נבלמו עקב סכסוכים פנימיים. עצירתם נתנה להארי סינג שהות להתחנן בפני הודו שתסייע לו. הודו התנתה את הסיוע בוויתור של סינג על עצמאות והעברת הריבונות להודו. לסינג לא היתה ברירה. חוזה האיחוד אושרר על ידי יורשו של סינג והפרלמנט המקומי. פקיסטן טענה כי החוזה מפר את הסכם הסטטוס קוו, ואילו הודו טענה שהפלישה לקשמיר ביטלה את ההסכם.

      סיבוב ראשון ושני

      המלחמה שהתפתחה בין שתי המדינות שזה עתה נולדו מכונה "מלחמת קשמיר הראשונה", והיא נמשכה עד החמישה בינואר, 1949, אז כפה האו"ם הפסקת אש וקבע כי עתיד החבל יוכרע במשאל עם בקרב האוכלוסייה. פקיסטן סירבה לקבל הכרעה זו ונתמכה על ידי ארה"ב ובריטניה, שחששו מנטייתה של הודו לכיוון ברית המועצות. בתום המלחמה נותר חלק גדול מג'אמו-קשמיר בידי פקיסטן. החלק שנותר בידי הודו הפך למדינת-מחוז אוטונומית בתוך הודו - היחידה שהורשתה לשמור על דגלה, המנונה וחוקתה. רבים טוענים כי התעקשותה של הודו נבעה מיחסו האישי לנושא של ראש הממשלה ג'ווהרלאל נהרו, שנולד בקשמיר.

      ב-1962 פלשה סין לקשמיר וניכסה לעצמה את חלקו הצפון-מזרחי של החבל, המכונה "אקסאי צ'ין", וגם קיבלה מפקיסטן שטח מסוים בצפון קשמיר. ב-1965 ניסתה פקיסטן לעשות את אותו הדבר, אבל לאחר מלחמה קצרה שבה כל צד כבש קצת משטחי האויב נסוגו שני הצדדים לעמדות המוצא. ב-1971 התחדשה הלחימה בין השכנות, אך הפעם עקב מלחמת העצמאות של בנגלדש. במלחמה זו נחלה הודו הצלחות דיפלומטיות וצבאיות כאחת, וכפתה על צבא פקיסטן בבנגלדש להיכנע ולסייע למדינה להפוך לעצמאית.

      ב-1987 פתחו פעילים מוסלמים מקשמיר ההודית, ששבו מהכשרה בפקיסטן, במערכה לשינוי הסטטוס קוו בחבל, כולל הפעלת אלימות כלפי המיעוט ההינדי. תוך שנתיים הצליחו לחדור לכל מערכות השלטון ולשתק את הפעילות הפוליטית. הודו הגיבה בחומרה, כשהיא מבטלת את השלטון האוטונומי ומציבה מושל מטעם הממשלה הפדרלית. חודש לאחר מכן פוזר הפרלמנט המקומי וכעבור כמה חודשים נוספים התפטר המושל, והחבל הוצב תחת שלטונו הישיר של נשיא הודו.

      סיבוב שלישי מסוכן במיוחד

      האלימות בחבל נמשכה לאורך שנות ה-90', כשפיגועים וחיסולים (בעיקר של פוליטיקאים ופעילים שניסו להתנגד לטרור האיסלאמי) הופכים לעניין יומיומי כמעט, ומאות אנשים נהרגים בחבל בכל שנה (מ-1990 עד היום נהרגו יותר מ-15 אלף אזרחים בחבל כתוצאה מפיגועי טרור. שנת השיא היתה 1996, בה נהרגו 1,424 בני אדם חפים מפשע). בנוסף נאלצים אלפי הינדים להימלט מבתיהם בחבל, דבר המאפשר להודו לטעון שהטרויסטים המוסלמים מבצעים בחבל טיהור אתני.

      הודו מאשימה את פקיסטן בסיוע חומרי ולוגיסטי למורדים, ופקיסטן מאשימה את הודו בדיכוי הרוב המוסלמי בקשמיר, (טענה שאינה מופרכת). תגובת הודו למערכת הטרור של הקיצונים האיסלאמיים היתה קשה, ורבים נעצרו, עונו ואף נרצחו.

      ב-1999 התקרב הסכסוך במידה מסוכנת למלחמה גרעינית, שנה בלבד לאחר ששתי המדינות ביצעו בהצלחה ניסויים גרעיניים. מיליציה מקשמיר הפקיסטנית חצתה את הגבול והצליחה להפתיע את צבא הודו ולהשתלט על פסגות קארגיל. הכוחות המוסלמיים התכוונו להמשיך מזרחה עד חבל לדאק ובכך לחצות את קשמיר ההודית לשניים. הודו נאלצה לשגר כוח מאסיבי כדי לעקור את הפולשים ממקומם, ושני הצדדים תקפו זה את זה מן האוויר.

      נשיא ארה"ב ביל קלינטון התערב ולחץ על הפקיסטנים לסגת. ממשלת פקיסטן, שטענה כל העת כי הפלישה תוכננה על ידי בכירים בצבאה ללא אישור הדרג הפוליטי, נענתה ללחץ והורתה לצבא לסגת. מאז מפטרל צבא הודו בפסגות קארגיל תוך הוצאה עצומה בכסף ובכוח אדם, כדי למנוע ניסיון נוסף לתקוף את נקודת התורפה הזו.

      מושארף

      החשוד העיקרי בתכנון הפלישה לקארגיל היה גנרל בשם פרבז מושארף. הצבא הפקיסטני בראשות מושארף, שזעם על ההשפלה שבהוראת הנסיגה, הדיח את הממשל האזרחי ותפס את השלטון כמה חודשים לאחר תום הקרבות, כשמושארף הופך לנשיא.

      לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר בארה"ב חל שינוי ביחסה של מעצמת העל לפקיסטן. ממשל בוש מיהר לחבק את ממשלו של מושארף מחשש שאחרת תיפול הפצצה האיסלאמית הראשונה בידי קיצונים, אך במקביל לחץ על פקיסטן לפעול נגד הטרור האיסלאמי. ב-2002 ניסתה הודו לנצל זאת והגבירה את הלחץ שלה על המורדים בקשמיר, ובתגובה החלה פקיסטן לרכז כוחות גדולים סמוך לגבול עם הודו. גם מתחים אלה נוקזו בסופו של דבר, ומאז ביצעו שני הצדדים מחוות של אמון ורצון טוב שהפשירו את היחסים ביניהן לדרגה חסרת תקדים.

      למרות זאת, ולמרות התקדמות כמעט בכל תחום אחר בין שתי המדינות, טרם נרשמה פריצת דרך של ממש בסוגיית קשמיר, שממשיכה לסבול מאווירה של רצועת עזה, ושבה מדי שבוע מחליפות הודו ופקיסטן האשמות על הפרת הסכמים.

      עיקר הלחימה כיום מתבצע לאורך קרחון עצום המכונה "סיאצ'ן", שנמצא בקצה הצפון-מערבי של קשמיר ההודית. הקרחון, בגובה 2,100 מטר מעל פני הים, מהווה את שדה הקרב הגבוה בעולם, ויותר אנשים מתים בו כל שנה בגלל התנאים הקיצוניים מאשר מאש עוינת. בקשמיר ישנו ריכוז כוחות צבא מהגבוהים בעולם, כשעל פי ההערכות נע מספר החיילים המוצבים בו בין 700 אלף למיליון.

      למרות טענתה הרשמית כי קשמיר כולה שייכת לה, הציעה הודו להכיר בקווי הפסקת האש (המכונים "קווי השליטה") כגבול רשמי וקבוע. פקיסטן מצדה דורשת לקיים בקשמיר ההודית משאל עם על עתיד החבל. הודו בתגובה דורשת שאם כך, ייערך המשאל בכל קשמיר ההיסטורית. פקיסטן מהססת להיענות לכך, שכן בכך היא תודה בקיום ספק בריבונותה על קשמיר הפקיסטנית. על האופציה הנוספת – קשמיר העצמאית – אף אחד משני הצדדים אינו מוכן לשמוע.