בלונדון הייאוש יותר

לא שיש בזה משהו מפתיע, ודאי לא כשזה הביקור הרביעי שלך בעיר. ועדיין אי אפשר להתעלם מכך שקור הוא התחושה הבולטת ביותר שמכה בך מהרגע שיצאת מהמטוס, ועד שתשוב ותעלה על המטוס. במיוחד אם באת מברצלונה, במיוחד אם אתה במקור מהמזרח התיכון. והוא מלווה אותך בקונסיסטנטיות מרשימה בכל דבר – בהליכה המהירה והדחוסה אל תוך המעיל, הכפפות והצעיף; במלח המפוזר בכל תחנת רכבת; במבטים השותקים הנעוצים ברצפה בהם רבים מהלכים. בלונדון גם אין שמש. לעולם אינך יכול יכל להביט לשמיים ולהבין פחות או יותר מה השעה. בלונדון גם אין כוכבים. בלונדון יש שמיים בינאריים – או אפור, או שחור. ובלונדון גם אין גשם. יש זרזיף. לא שיש בכל זה משהו מיוחד ללונדון, אבל יש משהו מיוחד בזה כשזה קורה בלונדון. יש מקומות שבהם יותר קר מלונדון, אבל אין מקום שבו קר כמו בלונדון. ככה זה תמיד בעיר הבירה של מולדת הסמית'ס, או הרולד פינטר. זה משתלט עליך, מכנס אותך פנימה, לתוך עצמך, לתוך המעיל והכפפות. יש בזה משהו מדכא. יש בזה משהו משחרר.

שיואו, כמה יקר. וכל ביקור זה הופך יקר יותר. ברחוב אתה הולך, אבל הכסף עף. לונדון היא המקום היחיד באירופה שבו גם אם יש לך דירה לישון בה, עדיין תוציא ביום יותר ממה שעלה לך כרטיס הטיסה (53 יורו הלוך ושוב, הודות למהפכת "איזיג'ט" שראויה ואף תקבל טור נפרד). 11 פאונד לרכבת משדה התעופה למרכז העיר. 20 פאונד לכרטיס אנדרגראונד שבועי. 1.30 פאונד לבקבוק קולה מסכן. 10 פאנד לחמש דקות במונית. 600 פאונד לחודש לדירת חדר, 40 דקות ממרכז העיר. ופאונד, להזכירכם, הוא 8.5 שקל. או 1.5 יורו. או 2 דולר. בלית ברירה אתה אוכל ג'אנקפוד, אבל מי בא ללונדון בשביל האוכל. בלית ברירה אתה נוסע ב"טיוב", אבל מי בא ללונדון בשביל הנוחות. בלית ברירה אתה לא קונה כלום, אבל מי בא ללונדון בשביל השופינג. אז בשביל מה באים ללונדון? בשביל לונדון. בשביל להתבאס ממנה. בשביל ליהנות ממנה. זה הופך הכל להרבה יותר קשה. זה הופך הכל להרבה יותר פשוט.

ענק. עצום. כביר. ג'יגאנטי. אין עיר גדולה כמו לונדון באירופה, ואני לא מדבר במטאפורה, אלא בקילומטרים רבועים. כל כך גדול, שכשאתה שואל איך להגיע לרחוב אבורי ברדיג' רואד, ליד ויקטוריה סטיישן, אפילו בעלי החנויות לא יודעים להסביר לך. כל יציאה מהבית היא סוג של מסע. העיר מחולקת לשישה אזורים מעגלים – אזור 1 הוא הפנימי, 6 הוא החיצוני. להגיע למרכז מאזור 2 לוקח חצי שעה. תבינו לבד מה קורה באזורים 3 פלוס. לכן כל דבר בלונדון צריך להיות מתוכנן מראש. אי אפשר סתם לדפוק למישהו על הדלת בדרך הביתה. זה פשוט ייקח לך שעה וחצי. ובלילה אין אנדרגראונד. יש "נייט באס". אם אתה גר במערב ויוצא בערב למזרח, קח בחשבון שעה וחמישים עד שתחזור הביתה. שעה וחמישים. כמו לגור בתל אביב ולצאת לבלות בטבריה. הספונטניות מתה, אבל זה מסדר לך את החיים. יש בזה משהו מתיש. יש בזה משהו מרגיע.

הפקיסטנים עם המבטא הבריטי המושלם. המרק הסיני בלירה שטרלינג. בגדי המעצבים בפורטובלו מרקט. המזכירה שלא הרימה את המבט כשהיא דיברה איתי. הקוטג' שהגיע בהפתעה מהדיפרטמנט סטור. האיטלקים שתירגלו איתי ספרדית. הספה-וינטייג' ב-1,200 פאונד. הברצלונאים שצעקו עלי שאני צריך ללמוד קטלאנית. ויויאן הצרפתיה עם האבא מחוף השנהב, האמא מרוסיה והלוק הלונדוני. איברהים הלבנוני שאמר לי "שלום" ונענה ב"מעסלמה" כשהוא מכר לי חומוס (משובח יש לציין). הסופרמרקט האינסופי. הזקנה הבלתי נסבלת בסופרמרקט האינסופי. ההומלסים שישנים כל הלילה בנייט באס. הכותרת של ה"סאן", אבי אבות הטבלואידים, על 15 הבריטים שמתו בעיראק: "They died defending Freedom". הכתבה על קייט מוס והחבר הנרקומן פיט דוהרטי בעמוד 3. השועלים כחיות רחוב. הבר המפוצץ באלכוהול בתוך האוניברסיטה. להתחיל לשתות ב-16:00 כי ב-23:00 הכל נסגר. לפתוח טלוויזיה ולראות פרסומת לאלבום החדש של כמיקל בראדרס. להיות עצוב סתם ככה. להיות שמח בלי שום סיבה אמיתית. לונדון היא לא עיר גדולה. לונדון היא מטרופולין. היא יפה והיא מכוערת. היא דוחה והיא מושכת. היא גורמת לך להרגיש באופן מובהק פרובנציאלי. בכל יום אתה מוצא את עצמך. בכל יום אתה הולך לאיבוד. בכל יום קורה לך כל כך הרבה למרות שלא קרה בעצם כלום. חנוך לוין אמר שבלונדון הייאוש יותר נוח. אני אומר שבלונדון הייאוש בעיקר יותר. יש בזה משהו מפחיד. יש בזה משהו שגורם לך להמריא.