פרופורציות

פרופורציות – תולדות הזפאטיסטאס המקסיקאים

רוב הסכסוכים האלימים בעולם גורמים לישראל ולפלסטינים להיראות כמעט טוב. לא כך זה שבין מקסיקו ללוחמי החירות הלא אלימים - הזפאטיסטאס

רחביה ברמן

הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות למהפכן, הוא שדרישותיו יתקבלו על ידי הממשלה בה הוא נלחם. אפילו אם הדרישות לא מתקבלות במלואן, מספיקה מראית עין של התקדמות כדי לשלול מן המהפכה את תחושת הדחיפות ולנקז ממנה את הקיטור.

אז מה עושה אדם, שיצר לעצמו דמות חצי מיתולוגית כדוברה רעול הפנים של תנועת התנגדות שאין דומה לה בעולם, כשגורל כזה מכה במהפכה שלו? סוב-קומנדנטה מרקוס, כנראה פרופסור לפילוסופיה ממקסיקו סיטי שהפך לדוברו ולסמלו של "צבא הזפאטיסטה לשחרור לאומי", מצא תשובה מפתיעה לדילמה הנ"ל: בחודשיים האחרונים מפרסם מרקוס רומן בלשי בהמשכים עם אחד מסופריה המצליחים ביותר של מקסיקו, פבלו איגנסיו טאיבו (שסגנונו מוגדר כ"ג'ון גרישם פוגש את גבריאל גארסיה מארקז"). הרומן מתפרסם ב"לה ג'ורנאדה", עיתון שמאלני במופגן (שגם פירסם את רוב המניפסטים והכרוזים של מרקוס), שמדווח כי מאז החל לפרסם את פרקי הרומן נרשמה עלייה של 25% ברוכשי גיליון סוף השבוע שלו - עדות לקסם שמהלך אחד המהפכנים יוצאי הדופן ביותר על האוכלוסיה המקסיקאית.

לא מגיע לכם לסבול

כך תנסו בבית את המכשיר שמנצח את הכאבים ומומלץ ע"י רופאים

לכתבה המלאה

צ'יאפאס – חבל עשיר, תושבים עניים

סוב-קומנדאנטה מרקוס הוא בכלל יליד מקסיקו סיטי ולא אינדיאני, אך הוא אימץ את עניינם של הילידים המדוכאים בחבל צ'יאפאס, אחד האזורים העשירים ביותר במקסיקו. בנוסף לקרקע עשירה - המצמיחה קקאו, תירס, קפה ויבולי יצוא נוספים – מהווה החבל מרכז לתעשייה ההידרו-אלקטרית (ייצור חשמל באמצעות כוח המים), ובנוסף לכל אלה יש בו גם – איך לא – שדות נפט.

אך למרות עושרו של החבל, רוב תושביו חיים בעוני מנוול, בין השאר בגלל שרובם אינדיאנים, כלומר ילידים מקומיים, ולא צאצאים לכובשים הספרדים או לגלי הגירה מאוחרים יותר. לבד מקיפוח כלכלי, נפלה לאורך השנים אוכלוסיית הילידים בצ'יאפאס קורבן לאלימות ממסדית וממסדית למחצה, שהוגדרה על ידי גורמים שונים (ולאו דווקא קיצוניים) כבעלת סממנים של רצח עם.

כמו חבלים מדוכאים רבים, הצמיח גם חבל זה תנועת התנגדות - צבא הזפאטיסטה לשחרור לאומי (EZLN), שהוקם ב-17 בנובמבר 1983 על ידי חברים לשעבר בתנועות שונות, חלקן לוחמות וחלקן שלוות, במטרה להגן על תושבי צ'יאפאס ולהשיג לחבל אוטונומיה שתגן על האינטרסים שלהם מפני הממשל המרכזי במקסיקו סיטי. התנועה נקראת על שמו של אמיליאנו זפאטה, מהפכן מקסיקאי אגדי מתחילת המאה, שלחם לצדו של המהפכן (או הפושע, תלוי את מי שואלים), פנצ'ו וייה. סוב-קומנדאנטה מרקוס, החובש תמיד מסיכת סקי, הוא דוברו וסמלו של הארגון.

יפי נפש ומחבקי עצים

במשך עשור היה רוב העולם נבער לחלוטין מעובדת קיומם של הזפאטיסטאס המודרניים, עובדה שיש לזקוף לחובת המאפיין שמבדיל את התנועה מרוב המחתרות והתנועות המהפכניות בעולם: היא ממעטת מאד לנקוט אלימות, ומתמקדת במקום זאת בהפעלת מערך תקשורת ענף ובהפצצת התקשורת בקומוניקטים ומסרים. סיסמתם היא "המלה היא הנשק שלנו". בנוסף, מאז 1994 עוסקים הזפאטיזטאס בארגון "עיריות אוטונומיות", לצד אלה הרשמיות. העיריות האוטונומיות עוסקות באספקת שירותי בריאות וחינוך לאוכלוסייה המקומית, ועונות על צורך שהממשלה הרשמית אינה טורחת למלא.

ההיבט העיקרי באידיאולוגיה הזפאטיסטית הוא דרישה לאוטונומיה של מיעוטים ילידים, הרוצים מצד אחד להשאיר מאחור מאות שנות עליבות ועוני, ומצד שני לשמור על הטוב שבתרבותם. כפועל יוצא מעמדתם בעד זכויות ילידים, הזפאטיסטאס מתנגדים נחרצות גם לגלובליזציה (המעבירה את השליטה במשאבי טבע מהאוכלוסיות המקומיות לגופים על-לאומיים מרוחקים). ניתן גם לתאר את השקפות הזפאטיסטים כאנרכיסטיות, לאור ציטוטים של מרקוס כמו "אפשר לשלוט, ולשלוט בעצמנו, ללא צורך בטפיל המכונה ממשלה".

הזפאטיסטים גם מציגים את עצמם כנציגיהם וצאצאיהם של כל אלה שדוכאו מאז הגיע האדם הלבן לחופי אמריקה. "אנו התוצר של 500 שנות מאבק", מכריזה סיסמה מפורסמת של הארגון, שמציין את ה-12 באוקטובר, יום עגינתו הראשונה של קולומבוס בעולם החדש, כיום אבל.

זו כנראה הסיבה לכך שהפעם הראשונה בה נקטו אלימות התרחשה דווקא ב-2 בינואר 1994, יום לאחר שהסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה (נאפט"א) נכנס לתוקף. בתגובה לחתימת ההסכם כבשו הזפאטיסטס חמש ערים בחבל צ'יאפאס, הכריזו על מלחמה רשמית בממשלת מקסיקו והצהירו על כוונתם לצעוד למקסיקו סיטי הבירה. צעד זה, עליו הכריזו כמיועד להזכיר את קיומם, השיג להם לראשונה הכרה עולמית, והפך אותם לדארלינג הרשמי של כל שמאלני העולם, ובמיוחד של התנועה האנטי-גלובליסטית. זאק דה לה רושה, הסולן הרדיקל של "רייג' אגיינסט דה משין", נהג לדחוק במעריציו לתמוך בהם מעל הבמה.

הישג נוסף היה, שכעבור כמה ימי לחימה נאלץ הנשיא דאז - קרלוס סלינאס דה גורטארי – לפתוח עמם בשיחות, זאת לאחר ששיכנע אותם להסכים להפסקת אש. הדו-שיח נמשך שלוש שנים, והגיע לסיכומו ב"הסכמי סאן אנדרס".

ההסכמים ושברם

הסכמי סאן אנדרס קראו לשינוי החוקה כדי להגן על זכויות השבטים הילידים, ובאופן כללי שיקפו במידה רבה את דרישות הזפאטיסטאס. ועדה של חברי פרלמנט ערכה בהסכם שינויים מינוריים, בהסכמת הזפאטיסטאס. אולם אז טען הנשיא החדש, ארנסטו זדיו, כי השינויים מחייבים את אישור הקונגרס. הזאפטיסטאס הכריזו כי ההסכם עמם הופר ונסוגו בחזרה לג'ונגלים של צ'יאפאס. בשלוש השנים הבאות התקיימה הפסקת אש לא רשמית, שבמהלכה דמם צבא השחרור הלאומי.

לאחר כישלון המגעים התחדשו הפשעים נגד הילידים בצ'יאפאס, כשהמקרה המפורסם ביותר הוא הטבח באקטיאל, שאירע ב-22 בדצמבר, 1997, אז הרגו כוחות מיליציה, ככל הנראה בחסות הצבא המקסיקאי, 45 (ולפי דיווחים אחרים 60) פעילים קתוליים למען זכויות הילידים, שהתכנסו למפגש תפילה.

בשנת 2000 הפסידה מפלגת השלטון במקסיקו, המפלגה המהפכנית הממוסדת, לראשונה אחרי 70 שנים בהן משלה בכיפה. אחד מצעדיו הראשונים של הנשיא החדש, ויסנטה פוקס, היה לשלוח את ההסכם המתוקן, שכונה "קוקופא", לאישור הקונגרס. כרגיל במקרים כאלה, ניסו מחוקקים שונים להכניס שינויים ולעקר את הנוסח מתוכנו. בתגובה החליטו מרקוס ואנשיו לצעוד, כפי שהבטיחו בזמנו, אל עיר הבירה כדי להציג את טיעוניהם. הזפאטיסטאס צעדו לאורך מקסיקו, כשהם אוספים תומכים ותשומת לב עם כל צעד, ומשטרת מקסיקו משמשת להם מגן אנושי.

בהגיעם למקסיקו סיטי נאם מרקוס, המסרב להודות בזהותו האמיתית, בפני 100 אלף איש באוניברסיטה המטרופוליטנית האוטונומית, כשפניו מוסתרות כמובן במסיכת הסקי שהפכה לסמלו המסחרי של הארגון. מדבריו עלה כי הוא מכיר את המקום היטב – עובדה שחיזקה את ההשערה שהוא אכן רפאל סבסטיאן גייאן וינסנטה, פרופסור לפילוסופיה, כפי שטוענת הממשלה. נציגים אחרים של ה-EZLN נאמו בפני הקונגרס המקסיקאי באחת הישיבות הסוערות והשנויות במחלוקת שידע המוסד מאז היווסדו.

לאחר שהזפאטיסטאס חזרו לצ'יאפאס, אישר הקונגרס גרסה שונה ומדוללת של השינויים בחוקה – גרסה שההבדל העיקרי בינה לבין הדרישות המקוריות היה היעדר אוטונומיה רשמית לצ'יאפאס, בטענה שאוטונומיה כזו תפר סעיפים שונים בחוקת מקסיקו. צבא השחרור הזפאטיסטי זעק שזו בגידה, אולם רבים במקסיקו ראו בכך פשרה הגיונית, ובאוגוסט 2001 נכנסו השינויים לתוקפם. אירוע זה, וכן ניצחונו התקדימי של פוקס עצמו בבחירות, הוציאו הרבה מהאוויר ממפרשי המהפכה של מרקוס וחבריו.

אין לסוב-קומנדאנטה מי שיכתוב אליו

למרות שהזפאטיסטאס מבהירים בכל הזדמנות שמרקוס אינו מנהיג התנועה, ושיש להם מה להציע גם מעבר לו, קשה להתווכח עם הקביעה שהכריזמה של הדמות "מרקוס", וכישרונו המילולי של האיש מאחורי המסיכה, הם שאחראים לרוב האהדה לה זוכה הארגון.

באשר למרקוס, המכנה את הזפאטיסטאס "הקול המתחמש כדי להישמע, הפנים המסתירות עצמן כדי להיראות", הוא עוסק מאז בהשתלחות בגורמים שונים – משופט בספרד שהוציא את המפלגה הבאסקית אל מחוץ לחוק ועד בעלי בריתו החשובים ביותר בקונגרס המקסיקאי. צעדים אלה הורידו את קרנו, והקומוניקטים האחרונים שפירסם הדובר הכריזמטי בעיתונות זכו להתעלמות.

מתוך מצוקה זו - נקרא לה "המהפכן בחורף", או "אין לסוב-קומנדאנטה מי שיכתוב אליו" - נולד רעיון הרומן הבלשי. טאיבו, שגם הוא שמאלן, הסביר בראיון למגזין המקוון "סלון" שכאשר קיבל את ההזמנה מהמהפכן הוותיק, שאל את עצמו "מתי בחיים שלך סירבת לאתגר?". השניים כותבים את פרקי הרומן לסירוגין, כשפרקיו של מרקוס מתמקדים בפעיל המהפכני אליאס קונטרראס, המקבל פקודות ממפקד עטוי מסיכה המעשן מקטרת ומכונה – איך לא – "סוב קומנדאנטה מרקוס". פרקיו של המאסטרו טאיבו מתמקדים בגיבורו הקבוע, הבלש הפרטי הקטור בלאסקורן שיין. הביקורות (אלה שהחתום מעלה נתקל בהן) טוענות שמרקוס אינו כישרון גדול כסופר רומנים, אולם הן מודות שהוא משתפר ככל שהסדרה מתארכת, וניכר שהוא לומד דבר או שניים משותפו המיומן.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully