כך התשנו את התקשורת האמריקאית

הבחירות בעיראק ואסון הצונאמי באסיה הרחיקו מעט את צרכני התקשורת בארצות הברית מהסכסוך הישראלי-הפלסטיני. התמונות והדיווחים מעזה, רמאללה וירושלים, שלפני שנתיים ושלוש כיכבו כמעט בכל מהדורת חדשות ובעיתונים הגדולים, כמעט שנעלמו. אפילו הבחירות להנהגה הפלסטינית וניצחונו של אבו מאזן, שהצליחו אמנם לחדור לכותרות הראשיות, לא החזירו את המזרח התיכון למרכז הבמה.

אבל בזירת התקשורת האמריקאית יש גם כאלה המוצאים סיבה אחרת למיעוט הדיווחים על המזרח התיכון באחרונה. מאמר שפירסם באחרונה האומבודסמן (נציב פניות הציבור) של רשת הרדיו הציבורית "אן.פי.אר" מעלה סברה אחרת - אולי כלי התקשורת האמריקאיים פשוט פוחדים להתעסק בנושא, ביודעם שכל דיווח על הסכסוך הישראלי-הפלסטיני יגרור גל של תלונות משני הצדדים. "אני חש בעצמי מדי פעם אינסטינקט שקורא לי להתעלם מהסיפור המזרח תיכוני, מכיוון שהוא נוטה ליפול תחת הקטגוריה של 'עבודה עיתונאית טובה תמיד תזכה, בסופו של דבר, לעונש'", כתב בציניות האומבודסמן ג'פרי דבורקין בטורו באתר האינטרנט של הרשת.

אן.פי.אר נחשבת לכוח מוביל בחדשות הרדיו בארה"ב. היא אינה משדרת פרסומות וממומנת מכספי תרומות המאזינים. בתמורה היא מעניקה להם סיקור מקצועי ורחב יריעה של ארה"ב והעולם, בסגנון שאינו אופייני לחדשות הרדיופוניות המבזקיות בשאר הרשתות. מבקריה של אן.פי.אר טוענים כי היא נגועה בקו ליברלי מובהק ותומכי ישראל גם מאשימים אותה לא פעם בהטיה ברורה לטובת הצד הפלסטיני.

אל שולחנו של האומבודסמן דבורקין הגיעה לפני כמה שבועות תלונה שגרתית, הפעם על טעות עובדתית. בפתיח לכתבה על הבחירות ברשות הפלסטינית נאמר כי הן יתקיימו "בחודש הבא". אלא שהכתבה שודרה בינואר ולכן היה מקום לומר "החודש". דבורקין רואה בטעות פעוטה זו יותר ממקרה. הדיווח אכן הוכן בדצמבר, אבל שובץ לשידור רק בינואר, בלי שהפתיח יעודכן. בעבר, חדשות על הסכסוך הישראלי-הפלסטיני לא היו נדחקות כך ממהדורה למהדורה. "האם ייתכן שיש עיתונאים, כמו גם כמה מאזינים, שהיו מעדיפים שהסיפור הזה ייעלם לגמרי?" שואל דבורקין. לדבריו, רוב האומבודסמנים שעמם הוא בקשר יכולים להעיד שכל דיווח על המזרח התיכון גורר טענות על הטיה. "באופן אנקדוטלי אני שומע שכמה גופי חדשות חשים כבר כל כך מוכים, עד שהם מעדיפים להתעלם מהסיפור ככל האפשר", הוא מוסיף.

בשיחה עם "הארץ" מקפיד דבורקין לסייג ולומר, שהרשת שלו מעולם לא נכנעה ללחצים ונמנעה מלדווח על המזרח התיכון. "יש לנו מחויבות לסיפור ומעולם לא נמנענו מלדווח עליו", הוא אומר, אף שבשנת 2003 הגיעו לשולחנו לא פחות מ-17,000 תלונות של מאזינים על סיקור הסכסוך. ב-2004 ירד המספר לכמה אלפים.

כלי התקשורת בארה"ב ספגו בארבע השנים האחרונות קיתונות של ביקורת מצד אזרחים וארגונים על האופן שבו סיקרו את האינתיפאדה. עורכים ועיתונאים מעידים כי אף שהתלונות מגיעות משני הצדדים, רוב המבקרים הם אמריקאים בעלי גישה פרו-ישראלית, הסבורים כי הדיווח עושה עוול לצד הישראלי. הביקורת יכולה לבוא בצורה של טלפון או אימייל לעורכים ולנציבי התלונות של כלי התקשורת, אבל יכולה לקבל גם צביון מעשי יותר - בשנת 2002 התקיימו כמעט בכל עיר גדולה בארה"ב הפגנות של פעילים יהודים ופרו-ישראלים מול מערכות העיתונים, בטענה כי הדיווחים שלהם מהמזרח התיכון מוטים לטובת הפלסטינים. רוב העיתונים הגדולים גם עברו תקופות של חרם קוראים בגלל טענות על הסיקור בהם. המערכות הוצפו בשאלות כמו "מדוע התצלום של הילד הפלסטיני הירוי מופיע בעמוד הראשון והדיווח על הפיגוע נגד ישראלים רק בעמוד הפנימי?" ובתלונות על טעויות עובדתיות, פרשנות מגמתית ומינונים לא מאוזנים בסיקור.

"כבר בלתי אפשרי לענות לכולם. רבים כותבים אלי רק כי הם רוצים להביע את זעמם. זה עניין מאוד רגשי", אומר דבורקין, הסבור כי הלחץ המסיבי על המערכות עלול לגרום לאחדים להפחית את מינון הדיווחים מהמזרח התיכון, רק כדי לחסוך לעצמם את עגמת הנפש שתגיע אחרי הפרסום.

אנדריאה לווין, מנהלת ארגון "קאמרה" (CAMERA), גאה להצהיר שהיא אחת מאלו שעומדות מאחורי התלונות לכלי התקשורת האמריקאיים. הארגון, שהוקם כדי לטפל באי-דיוקים עובדתיים בסיקור המזרח תיכוני של התקשורת האמריקאית, מנהל מעקב שוטף אחר רוב ארגוני החדשות הגדולים ומקפיד להעיר ולהתלונן על כל טעות או חשד להטיה. לווין לא סבורה שמבול התלונות שמשגר ארגונה מרתיע מישהו מלדווח על המזרח התיכון.

"אולי יש כתבים שחשים שזה שדה מוקשים, אבל אני לא חושבת שזה גרם לירידה בסיקור", היא אומרת, "אנחנו מתמקדים בדיוק עובדתי וזה רק משפר את הסיקור". לווין אומרת כי ל"קאמרה" יש מערכת יחסים טובה עם קבוצה של עיתונאים ועורכים, שמוכנים גם לתקן טעויות (אם כי, לדבריה, אן.פי.אר לא נמנית עם קבוצה זו).

בארגון "קאמרה" סבורים כי הביקורת שלהם לא רק שלא הרתיעה איש, אלא גם שיפרה את איכות הסיקור מהמזרח התיכון והעלתה את רמת הדיוק בדיווחים. "יש מידה מסוימת של שיפור בלא מעט מקומות", אומרת לווין בזהירות.

אבל גם אם יש חשש שהלחץ הכבד על כלי התקשורת יוביל להתרחקות מסיקור הסכסוך הישראלי-הפלסטיני, בשלב זה אין עדויות ברורות לכך. ה"לוס אנג'לס טיימס", מהגדולים בעיתוני ארה"ב, פירסם בשנה החולפת 285 דיווחים מישראל ופלסטין, פרי עטם של שני העיתונאים הקבועים שהעיתון מחזיק במשרדו הירושלמי. "לא רק שאנחנו מכסים באופן נמרץ את הנושא, אנחנו גם מאוד גאים בזה", אומרת עורכת חדשות החוץ של העיתון, מרג'ורי מילר. ולא שעיתונה אינו מקבל תלונות על הסיקור המזרח תיכוני כמו כל כלי תקשורת אחר - "אי אפשר להשוות בכלל את כמות התלונות בנושא זה למה שמגיע על כל אזור אחר בעולם", אומרת מילר, שיודעת לספר לא רק על תלונות ומכתבים, אלא גם על מקרים של חרם קוראים בעקבות מה שהצטייר כסיקור אנטי-ישראלי. בסופו של דבר, אגב, חרמות אלה היו בלתי משמעותיים ולא התקרבו אפילו למספר הקוראים שביטלו את מינוים על ה"לוס אנג'לס טיימס" במחאה על כך שהעיתון חשף את סיפורי ההטרדה המינית של ארנולד שוורצנגר כאשר זה רץ לתפקיד מושל קליפורניה.

"אין לזה השפעה על הסיקור שלנו. הכתבים כלל לא מרגישים בזה", מבטיחה מילר. לטענתה, פעלתנות היתר של כותבי המכתבים ומארגני החרמות דווקא פוגעת במתלוננים עצמם וגורמת למערכת להתייחס פחות לתלונות - "זה הפך להיות כמו 'רעש לבן'. הם מחבלים במאמץ שלהם עצמם. אנו באמת מעוניינים בפידבק ובדיונים עם הקוראים, אבל זה הולך לאיבוד בתוך עודף הביקורת", אומרת מילר.

המונח "עודף ביקורת" חוזר גם אצל האומבודסמן של ה"ואשינגטון פוסט", מייקל גטלר. במאמריו הוא טוען כי לא ייתכן שכל כלי התקשורת הגדולים בארה"ב חוטאים בהטיה פרו-פלסטינית. ההסבר שלו, כפי שכתב במאמר העוסק בתלונות על הסיקור של ה"פוסט", הוא שבניגוד לכל אזור סכסוך אחר, הסכסוך הישראלי-הפלסטיני תמיד יגרור ביקורת שחלקה נובע מארגונים פרו-ישראליים בארה"ב המשגרים את תומכיהם להתלונן.

ביום עיון ב"מכון וושינגטון למזרח התיכון", לפני כשנה וחצי, טען גטלר כי לעתים נוצר הרושם ש"כותבי מכתבי התלונה מעוניינים פחות בעיתונות ובהגינות ויותר בניסיון להפחיד, לשנות ולהסיט את המוקד של הסיקור, לשנות את השפה או לכפות את האופן שבו הם מבינים את הסיקור על אלה שמדווחים מהמזרח התיכון".

העורכים בעיתונים מעידים כי גם אם יש ניסיון כזה, הוא אינו מצליח ואיש אינו נרתע. אז מדוע בכל זאת יש ירידה מסוימת בסיקור? דבורקין מאן.פי.אר מציע הסבר נוסף - עייפות רגשית של צרכני התקשורת. המאזינים, הצופים והקוראים עייפו כבר מלשקול את הטיעונים וטיעוני הנגד של שני הצדדים ולכן הם מעדיפים להתעלם מהסכסוך שלא נגמר. בניגוד, למשל, לאסון הצונאמי, שבו הצדדים ברורים והשיקול המוסרי פשוט, בסכסוך המזרח תיכוני איש אינו מסביר לצרכן התקשורת מי הצד העליון מבחינה מוסרית והצורך להחליט מדי יום, בהסתמך על הדיווחים, מי צודק יותר, פשוט מעייף את הציבור.