בלוג גוש קטיף

יום רביעי

הבוקר נסעתי למוסך בנוה דקלים לתקן פנצ'ר בגלגל של האוטו. בעל המוסך סיפר לי שכרגע מתקיימת פגישה בין מפקדי צה"ל לשוטרים פלסטינים והוא הולך לשם. החלטתי להגיע לשם, מרחק הליכה של שלוש דקות מהמוסך. כשהגעתי ראיתי מבנה קטן שמסביבו רחבה עם גדר ובחוץ עומדים קציני צה"ל בדרגות שונות. מעבר לגדר עמדה קבוצה קטנה של תלמידי ישיבה שצעקו "מוות למחבלים" וסביבם עמדו מספר גברים ונשים. היו שם כמה שוטרים שאחד מהם כל הזמן התקרב לקבוצה שצעקה ודחף אותם. לא הבנו מה הוא רוצה מהם, למה הוא נדחף אליהם ודוחף אותם. נראה כי הוא חיפש לעצור מישהו. אני הרגשתי מחנק בגרון, רציתי לבכות. הכל היה נראה לי כל-כך מוזר ולא הגיוני. לא הבנתי איך המדינה שלנו יכולה להיות כל-כך מטומטמת: לתת לאויבים שלנו נשק ועוד לקוות שהם ישמרו עלינו, לאחר שכבר הוכיחו שהנשק הזה יופעל כלפינו ברגע שמשהו לא ימצא חן בעיניהם. לא הבנתי איך הצבא שאמור להגן עלינו מפני ירי מרגמות וקסמים, ומפני ירי על הציר, נפגש עם האחראים לירי הזה בשעה שהציר שוב היה סגור לתנועה. וכאילו כל זה לא מספיק, המשטרה עוד מונעת מהאנשים לזעוק את כאבם.

הרגשתי שלא יכול להיות שהשוטרים-מחבלים יושבים להם בשקט סביב שולחן עמוס בכיבוד, ואנחנו עומדים כאן בחוסר אונים וכשמישהו צועק משהו, המשטרה דוחפת ומאיימת לעצור אותו. חשתי שאני לא יכולה להמשיך לעמוד בשקט ולבהות על המבנה שבו התקיימה הפגישה, כשתסכול של חוסר אונים מציף אותי. החלטתי לעשות מעשה ולקחתי אבן קטנה ולהקיש באמצעותה על הגדר, עד להשמעת צלילים קצביים. בתוך שניות הצטרפו אלי הנשים ולאחריהם הגברים, וכך עמדנו בשקט מפיקים רעש קצבי-מחאתי שהפריע ליושבים בתוך המבנה, והשאיר את השוטרים והחיילים פעורי פה. תלמידי הישיבה הצטרפו גם הם. אני בדקתי שאף אחד לא מכה חזק מדי, או גורם נזק לגדר, כי המטרה היתה למחות ולא לגרום נזק. לא היה לשוטרים מה לעשות נגדנו כי לא איימנו על אף אחד, אבל משהו בסוג המחאה השקט-אך-המרעיש הזה שידר עוצמה. השוטר שנטפל קודם לקבוצת הבחורים נכנס שוב לפעולה והתחיל לדחוף אותם אחורה. נשארנו רק הנשים. שוטרת אחת ביקשה מהן להפסיק ואז ניגשה אלי. שאלתי אותה "למה להפסיק? אני רוצה למחות ואני לא מסכנת אף אחד". היה שקט והשוטר הדוחף צעק לעברי שזו התקהלות לא חוקית והוא יכול לעצור אותי. שאלתי איך אני יכולה למחות על מה שקורה כאן בצורה חוקית ודמוקרטית? השוטר צעק לשוטרת "היא גם מתווכחת. זו הפרעה לשוטר. תעצרי אותה". השוטרת אכן איימה לעצור אותי, והוסיפה שאם לא אלך אחורה היא תיקח אותי עם אזיקים בידיים וברגלים ולא כדאי לי כי יש לי ילדים ושאני אאמין לה. בתוך כל זה השוטר מאחורה צועק: "תיקחי אותה לניידת, תעצרי אותה".

דלת המבנה נפתחה והשוטרים הפלסטינים יצאו. האנשים שלנו התחילו לצעוק לעברם: "מחבלים, רוצחי תינוקות" והשוטר התוקף שוב נכנס לפעולה והתחיל לדחוף ולהרביץ. אני ניגשתי למח"ט שעמד בצד עם חיוך מרוח על פניו והבעתי את כאבי לנוכח הזלזול וחוסר הרגישות שהפגין הצבא בכך שהביא אותם אלינו הביתה. המח"ט שאל אותי איפה אני רוצה שהוא ייפגש אתם? השבתי שאם הוא כ"כ סומך עליהם שייפגשו בחאן-יונס. תגובתו היתה: "את רוצה שהם יגנו עלי?" ואני עניתי באותה מטבע "ואתה רוצה שהם יגנו עלי?"

הארוע הסתיים - ולא הסתיים, כי אחה"צ הגיעו כוחות משטרה לנוה דקלים ועצרו ארבעה אנשים. הנוכחים סיפרו שהמעצר אף לווה במכות חזקות. על מה הם נעצרו? על כלום. אני הייתי שם וראיתי. ראיתי מדיניות של משטרה (שהוכתבה על ידי הדרג המדיני?) שלא מרשה לצעוק וגם לא למחות (אני דיברתי ב נ ח ת ו ב ש ק ט והייתי אמורה להיעצר). זוהי מדיניות מתלהמת, שמבקשת לעצור ולהפוך אירוע מחאתי שקט למשהו אלים. כל מי שהיה שם לא הבין למה השוטר דוחף ומתגרה בצועקים ולמה הביאו תגבורת של שוטרים. בהודעת המשטרה לתקשורת שמעתי שהתפרענו וזרקנו אבנים. סליחה??? האם יש כאן כוונה להציג את המתנחלים כקיצוניים וכמתפרעים ע"י הסלמת האירוע והמצאת עובדות? העצורים נשארו במעצר למשך הלילה. ביום חמישי בעשר בוקר הם הובאו לפני שופט וחיכו עד שש בערב שהמשטרה תואיל להגיש כתב אישום. השופט החליט לשחרר אותם, אבל המדינה שמתנהלת על פי ערכי הדמוקרטיה ערערה והם נשארו יום נוסף במעצר ושוחררו בערבות רק ביום שישי, לקראת כניסת השבת. רה"מ, ששולט כנראה גם במשטרה, מנסה להפחיד ולהחליש אותנו. ואני אומרת לו שאני לא מפחדת להילחם על הצדק והאמת בדרכים דמוקרטיות, גם כשמתנהגים כלפי בדרכים לא דמוקרטיות ולא מוסריות. אמשיך להיאבק בכלים שעומדים לרשותי וגם אם תנסה – כפי שאתה עושה במדיניות הדורסנית שלך המלווה בתקשורת מגוייסת - לא תצליח להפוך אותי לאדם אלים.

יום ראשון

היום השתתפתי לראשונה במפגש ראשון של אנשי שמאל וימין, או יותר נכון, אנשי שמאל ותושבי גוש קטיף. ליוזמי ומארגני הפרוייקט – 15 פגישות שבועיות - מטרות נעלות. התחייבתי להגיע למפגשים מתוך סקרנות ורצון להבין הרבה דברים שאני לא מבינה. אני מרגישה שנאה גדולה והתנשאות מאנשי שמאל למתנחלים וחוסר רצון להבין (בלי קשר לאנשי הקבוצה הספציפית איתם נפגשנו). לא באתי לשכנע. באתי לספר, להביע, ואני רוצה שיבינו אותי ויכבדו אותי גם אם לא מסכימים איתי - ואת זה אני דורשת גם מעצמי. זה היה רק המפגש הראשון, במידה והקבוצה לא תתנגד, אספר כאן בשבועות הבאים איך זה מתקדם ומה קורה שם.

כולם מתכוננים לנסיעה להפגנה בירושלים. לצערי לא יכולתי להשתתף (נדמה לי שזו הפגנה ראשונה שאני לא נוכחת) אבל חברים ומשפחה שהיו דיווחו לי. פתחתי את הטלוויזיה כדי להרגיש קצת שותפה להתרגשות והצטערתי. הכתב (מהערוץ הראשון) אכן החמיא להפגנה וכינה אותה "אם כל הפגנות", אך גם הוסיף ש"כולם עם כיפות". סליחה, אבל מה זה אומר? שהם לא נחשבים? האם בכל הפגנת שמאל טורחים להזכיר שכולם (ואני סתם מכלילה) חילונים? וחוץ מזה, חבל שהכתב לא בדק טוב יותר כי היו בקהל הרבה מאוד חילונים. נכון שממבט על רואים כיפות כי זה בולט יותר, אבל הוכחה לכך שגם חילונים תומכים בנו קיבלתי מההזמנה שפורסמה לכנס נהלל של ההתיישבות העובדת, בה נכתב: "לא נשאיר את חלוצי גוש-קטיף לבד במערכה הזדונית המתרגשת עליהם". למיטב ידיעתי אנשי נהלל הם חילונים.

יום שני
מ"?וואלה!" ביקשו שאתייחס בטור השבועי ל"שקט" מהצד הפלסטיני, ואיך מתייחסים לזה בגוש קטיף. צחקתי. על איזה שקט הם מדברים? על ציר תנועה סגור? על טילי נ.ט שהתחילו ליפול על ספסל במושב קטיף ועל רחוב בנוה-דקלים? או על שמונה (!) טילי קסאם שנחתו הערב באזורנו? לציבור מוכרים שקט. אנחנו לא קונים את זה.

משפחת ברגר, מושב גני-טל, גוש קטיף: יואב, 30, בעל משתלה לגידול צמחי גן.
שלומית, 30, מורה בהכשרתה, עובדת עם יואב במשתלה.
הדס, 4, גברת קטנה, יודעת טוב-טוב מה היא רוצה, ומסתובבת כל הזמן עם חברות ואיתן, 2, מתוק וכובש. אוהב לשחק בכל מכשיר שממש לא נועד למשחק. בעיקר במה שהכי יקר.

יואב גר בגני טל מגיל שמונה.כל ילדותו, חבריו וזיכרונותיו נמצאים במושב. שלומית ויואב הכירו, טיילו יחדיו בהודו, תאילנד ונפאל והחליטו להתחתן במושב גני טל ולהקים שם את ביתם.

הדס נולדה יומיים לאחר שהתחיל "המצב", ואת נסיעתה הראשונה הביתה מביה"ח עשתה באוטובוס ממוגן ירי, מלווה בשיירה של רכבים והיא בת שלושה ימים. איתן כבר נולד למציאות של פצצות מרגמה וטילי קסאם - פצמר"ים וקאסמ"ים בסלנג המקומי.