הבחירות בעיראק – מדריך למשתמש

היום נפתחו ברחבי עיראק אלפי קלפיות, והשאלה שכל העולם – תומכי המלחמה ומתנגדיה כאחד – יצפה בקוצר רוח לפתרונה הוא: כמה מבין 12-14 מיליון בעלי זכות הבחירה יגיעו אליהן כדי להצביע בבחירות הדמוקרטיות הראשונות במדינה?

עד כמה דמוקרטיות תהיינה הבחירות האלה היא שאלה שתישאר שנויה במחלוקת הרבה אחרי שאחרון הפתקים יוטל, ואפילו הרבה אחרי שאחרון הקולות ייספר והתוצאות יוכרזו.

אחרי הכל, אף ארגון בינלאומי לפיקוח על בחירות לא יהיה בעיראק ביום הבחירות. ארגון בודד, עם צוות של פחות משני תריסר, יעקוב אחרי הבחירות מעמאן, בירת ירדן. בבחירות ברשות הפלסטינית היו מספר ארגונים כאלה. כך גם בבחירות באפגניסטן ובבחירות בסרביה לאחר הדחתו של סלובודן מילושביץ'. למעשה, ספק אם היה מקרה בודד בעשור וחצי שמאז נפילת הקומוניזם, שבו נערכו בחירות ראשונות במעבר לדמוקרטיה ללא חותמת האישור של פקחים בינלאומיים, לא כל שכן ללא פקחים כלל, שתוצאותיהן נתפשו כדמוקרטיה. עם זאת, יש לציין שבעיראק, בניגוד למקרים אחרים בהם נעדרו הפקחים, אין הגבלות רשמיות המונעות את בואם. הם פשוט מפחדים.

כשחושבים על כמה מסכסוכי הדמים שלא הפחידו את הפקחים – מספר מדינות בבלקן, האיטי ועוד – אפשר לקבל מושג על עומקו ודביקותו האמיתיים של הבוץ העיראקי.

בבחירות ייבחרו 275 נציגים לאסיפה הלאומית – הפרלמנט – שכהונתו אמורה להיות בת שנה בלבד, ומשימתו העיקרית היא לבחור ממשלה זמנית, לכתוב חוקה קבועה (במקום זו הזמנית שתפרו האמריקאים והמועצה השלטת לשעבר לפני "העברת הריבונות" ביוני האחרון) ולארגן את הבחירות לפרלמנט והממשלה הקבועים.

בנוסף ייערכו בחירות למועצות מחוזיות בכל 18 מחוזות המדינה, וכן בחירות לפרלמנט של האוטונומיה הכורדית. בבחירות משתתפות 125 מפלגות, והן רק אלה שקיבלו אישור להשתתף. כל מפלגה חייבת להעמיד לא פחות מ-12 ולא יותר מ-275 מועמדים, ובמה שככל הנראה מהווה את ההיבט המשובח ביותר של הבחירות הללו, כל מקום שלישי בכל רשימה חייב על פי חוק להיות תפוס על ידי אשה.

המספר המשוער של בעלי זכות ההצבעה הוא, כאמור, 12 עד 14 מיליון. למה משוער? מפני שרמת האלימות הוציאה מכלל אפשרות את עריכתו של מפקד אוכלוסין מסודר. במקום זאת משתמשים המארגנים במרשם האוכלוסין שבו השתמש סדאם חוסיין במגעיו עם האו"ם בתוכנית "נפט תמורת מזון". עם זאת, לכל אזרח ניתנה בתיאוריה, ובמקרים רבים גם בפועל, האפשרות לערער על טעויות ברישומים אלה.

הבחירות ייערכו בשיטה המוכרת לנו כאן בישראל. הבוחרים יצביעו עבור מפלגות, ולא עבור מועמדים באופן אישי. דבר זה מאפשר לאמריקאים להדגיש שאינם כופים את שיטת הממשל שלהם (המבוססת על נציגות אזורית). שיטה זו גם מאפשרת את בחירתו הוודאית של אדם כמו אחמד צ'לבי, המדורג עשירי ברשימה החזקה ביותר, למרות שלא ברור כלל איפה בעיראק היה ביכולתו להבטיח לעצמו בחירה כנציג אזורי.

פתקי ההצבעה הודפסו בשווייץ, כדי למנוע אפשרות של זיוף. לאחר שיצביע, יוטבע על אצבעו של כל אזרח דיו שאמור להיות בלתי מחיק למשך מספר ימים, כדי למנוע הצבעה חוזרת. יש לקוות שמדובר בדיו משופר מזה שבו השתמשו באפגניסטן, שם הדגימו הבוחרים כיצד ניתן גם ניתן למחוק את הדיו. מצד שני, בחירות כמו שהיו באפגניסטן הן חלום רטוב עבור העיראקים והממשל האמריקאי, כך שמתברר שזו אינה בעיה קריטית אם מדדים אחרים נמצאים בשליטה.

הקולות מכל קלפי ייאספו וישוקללו בבירת כל מחוז טרם יישלחו לבגדד לספירה סופית ומחייבת. התוצאות צפויות להיות מוכרזות תוך עשרה ימים.

הרשימה העיראקית המאוחדת: זו הרשימה הגדולה ביותר, שכל תוצאה לבד מניצחונה המכריע תהווה הפתעה אדירה. רשימה זו היא קואליציה של שתי המפלגות השיעיות הגדולות – מפלגת דעווה ומפלגת סקיר"י (המועצה העליונה של המהפכה האיסלאמית בעיראק) – ובנוסף היא כוללת מפלגות ותנועות רבות, החל בקונגרס העיראקי הלאומי, החילוני בתכלית, של אחמד צ'לבי, וכלה בארגונים עם שמות כמו "חיזבאללה בעיראק" ו"תנועת אדון השאהידים", וכן ארגונים רבים עם שמות רגועים יותר שעדיין כוללים את המלה "איסלאם".

כמו כן יש מספר (קטן מאוד) של נציגים טורקומניים ומספר מעט גדול יותר של סונים תחת הגג הזה. בראש הרשימה עומד מנהיג סקיר"י - עבד אל-עזיז חכים, אחיו של המנהיג הדתי שברציחתו חשוד המטיף הקיצוני מוקתדא א-סדר. מוקתדא אינו משתתף באופן רשמי בבחירות ואינו מיוצג ברשימה זו, אבל היא כוללת כ-14 מועמדים, חלקם במקום טוב, הסרים למרותו.

הרשימה העיראקית: זוהי מפלגתו של ראש ממשלת המעבר, איאד עלאווי. בנוסף אליו ואל מפלגתו, תנועת הפיוס הלאומי, נכללים בה כמה ארגונים זניחים יותר. קשה לדעת מה כוחה האמיתי ברחוב, אבל היא אינה צפויה להיות בין שלוש המפלגות הגדולות בפרלמנט הזמני שייבחר.

מפלגת העיראקים: מפלגתו של הנשיא הזמני המכהן, ראזי אל-יוואר. ליוואר השפעה פוליטית גדולה הרבה מזו של עלאווי, בזכות היותו אחד ממנהיגי שבט שאמאר הענקי ורב ההשפעה. מדובר באחד השבטים הגדולים בעיראק, עם שלוחות גם באיראן ובסוריה, שכולל שיעים וסונים כאחד. אל יוואר הסוני, שבסיס כוחו נמצא במוסול הרב-עדתית, מופיע תמיד בתלבושת ערבית מסורתית. הוא איש רב כשרונות, בעל השכלה מערבית רחבה, שהתחנך בארה"ב ודובר אנגלית רהוטה.

רשימת הברית הכורדית: קואליציה של שתי המפלגות השולטות באוטונומיה הכורדית בצפון עיראק מאז 1991 – המפלגה הכורדית הדמוקרטית של מסעוד ברזאני הוותיק, והאיחוד הפטריוטי הכורדי של ג'לאל טלבאני. בנוסף לשתי אלה כוללת הרשימה כל קבוצה כורדית בעלת משמעות כלשהי, החל במפלגה האיסלאמית הכורדית וכלה במפלגה הקומוניסטית הכורדית ומפלגת הפועלים הכורדית. שתי המפלגות הגדולות וגם רשימת הגג תומכות באופן רשמי בעיראק מאוחדת אך פדראלית, ולא בכורדיסטן עצמאית, אבל העובדה שהזהות הכורדית מאגדת ארגונים בעלי אג'נדה כה מנוגדת מדברת בעד עצמה. הרשימה כוללת גם את נציגי המיעוט האשורי ואת מפלגת האיחוד הדמוקרטי הכשדי.

האיחוד העממי: רשימה זו כוללת את המפלגה הקומוניסטית העיראקית, שדוכאה קשות תחת סדאם אבל היתה אחת הראשונות לפרוח מיד עם הפלתו, ומספר שחקנים עצמאיים בעלי נטייה שמאלית חזקה, שהבולט ביניהם הוא אדם בשם חיכמאת דאוד חכים.

החזית הדמוקרטית העממית: התארגנות בראשות פרחאן חוואס אל סודאיד, שהמאפיין העיקרי שלה הוא שכל מי שעבד בדרך כלשהי עם או עבור המועצה השלטת, שאורגנה על ידי האמריקאים ותיפקדה במהלך שלטון הקואליציה תחת פול ברמר, פסול מלהשתתף בה.

תנועת המלוכה החוקתית: למפלגה זו 75 מועמדים, בראשות אל-שריף עלי בן חוסיין. לדבריו, לא מדובר במפלגה פוליטית, אלא ב"נטייה מקפת והמונית". מטרתה, כמשתמע משמה, היא להחזיר את משטר המלוכה, המבוסס על חוקה, שמשל בעיראק עד 1958. אל-שריף עלי בן חוסיין הוא קרוב רחוק של עבדאללה בן חוסיין, מלך ירדן.

גורמים רבים החליטו להחרים את הבחירות, חלקם במחאה כללית על מה שהם תופשים כאירוע מבוים מטעם ארה"ב ואלה המשתפים איתה פעולה, וחלקם רגועים יותר, שפשוט טוענים שלאור המצב הביטחוני לא ניתן לקיים בחירות חופשיות – מרכיב מפתח במושג הדמוקרטי היסודי "בחירות חופשיות והוגנות".

המפלגה החשובה ביותר שמחרימה את הבחירות היא המפלגה האיסלאמית העיראקית. החלטתה להחרים התקבלה בעקבות זו של מועצת המלומדים האיסלאמיים – הגוף הסוני רב ההשפעה ביותר של עיראק שאחרי סדאם.

גם השייח' ג'וואד אל-חליסי, מזכ"ל בית המשפט הלאומי של עיראק – הגוף שישפוט את סדאם חוסיין ופושעים אחרים – מחרים את הבחירות. המפלגה הטורקומנית (מיעוט בן כמיליון איש בצפון עיראק) מחרימה גם היא, וכך גם מפלגות לאומניות ואיסלאמיות שונות, וכן גופים לא מפלגתיים כמו התאחדות המשפטנים העיראקית והתאחדות הנשים.

תומכיו של אבו מוסעב א-זרקאווי – אולי הסוני הכי משפיע כיום במציאות העיראקית – דווקא צפויים לעשות כל מאמץ כדי לבקר בקלפיות, אם כי לאו דווקא כדי להצביע.

הבחירות לא צפויות להוריד את שיעור האלימות במדינה במידה משמעותית. כל הנוגעים בדבר מודים בכך, ובשבוע האחרון ההודאות הללו החלו לטפטף לתקשורת יותר ויותר. עם זאת, קשה להפריז במשמעות שתהיה לתוצאות טובות מהצפוי בבחירות הללו.

בתוצאות אין הכוונה למי ינצח, אלא לשני מרכיבים עיקריים: שיעור השתתפות גבוה (בעיראק ככלל ובקרב הסונים בפרט) ומינימום תקריות אלימות במהלך יום הבחירות. אם הכוחות העיראקיים יצליחו למנוע התקפות רצחניות על הקלפיות, במיוחד בלי להזדקק לעזרת הכוחות האמריקאיים והבריטיים שיעמדו בהיכון ברקע, ושיעור ההשתתפות בקרב הסונים יעבור את ה-50%, יוסיף הדבר מאוד ללגיטימיות של התהליך כולו, ויוכיח שאפשר להזיז דברים גם תחת דמוקרטיה.

כאמור, הרשימה העיראקית (שיעית) המאוחדת צפויה לגרוף את מירב הקולות – אולי אפילו רוב מוחלט שיאפשר לה, בתיאוריה, להרכיב ממשלה לגמרי לבדה. זה לא יקרה, כי מנהיגיה כבר הצהירו שבכל מקרה יציעו תפקידים ותיקים לסונים (וגם לכורדים), במטרה למנוע מצב שבו חמישית מתושבי עיראק – שרובם חיים בעיר הבירה וסביבה – יתנערו מהתהליך הפוליטי.

הברית הכורדית תגרוף רוב מכריע של הקולות בכורדיסטן, ובהחלט סביר שהדבר יהפוך אותה למפלגה השנייה בגודלה באסיפה הלאומית. מפלגתו של הנשיא ראזי אל-יוואר תהיה מן הסתם השלישית בגודלה. הרשימה העיראקית של איאד עלאווי היא הנעלם הגדול, והצלחתה תקבע את עתידו הפוליטי המיידי, ותשפיע מאוד גם על מידת השליטה האמריקאית במה שיתרחש. תסריט אפשרי, אם כי לא סביר מאוד, הוא שעלאווי ייבחר שוב לראש ממשלה, כמועמד של פשרה, אם המצב בין הרשימה השיעית לשאר יהיה מאוזן מדי.