"מאבק סטודנטיאלי יכול להצליח בקנה מידה גדול רק אם וכאשר הוא מבטא הלך רוח של ציבור רחב הרבה יותר, כשברור שאין זה מאבק רק למען סטודנטים. למסקנה זו הגעתי בדיעבד, כשניסיתי להבין למה הפעולה שלנו הצליחה כל כך". כך חושב ד"ר עמיר בר אור, מרצה במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית, שהיה אחד מהסטודנטים שבמרץ 1978 שלחו לראש הממשלה דאז, מנחם בגין, מכתב שעליו חתמו 348 קצינים, ובו הועלתה דרישתם להמשך המגעים עם מצרים. "הייתי בשנה האחרונה שלי בלימודי ה-B.A, וחבר שלי, יובל נריה, סיפר לי על היוזמה. הצטרפתי לקבוצה מגובשת מאוד, ששנה קודם הקימה תא סטודנטים בשם 'ציונות אחרת'", מסביר בר אור.
בין הפעילים המרכזיים של אותה התארגנות נמנו פרופ' יולי תמיר, פרופ' מוטי פרי מהחוג לכלכלה, יובל נריה, צלי רשף ורבים אחרים. אי אפשר להבין לעומק את משמעות 'מכתב הקצינים' בלא הרקע ההיסטורי שקדם לו. "חשוב לזכור שעברו פחות מ-5 שנים מאז מלחמת יום כיפור, מלחמה שבעבור הדור שלי הייתה טראומה וגרמה למשבר אמון עמוק בהנהגה", אומר בר אור.
לתחושה זו מצטרף הח"כ לשעבר צלי רשף, מראשי היוזמים ואחראי על הנוסח הסופי של המכתב: "ללא ספק אני רואה במלחמת יום כיפור אירוע מכונן בחברה הישראלית. הזעזוע היה עמוק מאוד. חבריי ואני שייכים לדור שגדל בהרגשת ביטחון מהולה בשחצנות, דור שמאמין בנצחיות ובכוח הבלתי ניתן לערעור של ישראל, וההתפכחות באה באוקטובר 1973. אנחנו גם הדור שלחם בסדיר באותה מלחמה, והיה בקו החזית הראשון. בשנתונים שלנו נהרגו אלפי צעירים, ונאלצנו לראות בעיניים מה קורה כשאין שלום, ולחוות תחושה של שבירות וסכנה. אירוע כזה מעצב דור שלם, ואותנו כחברה. גם אלה שלא חוו את המלחמה היו שותפים לתחושות".
בר אור, מרצה שתחום המחקר שלו הוא היחסים בין הדרג הפוליטי לצבאי, מצביע בבירור על הקשר לאותה חוויה: "העניין שלי בתחום זה נבע ללא ספק ממלחמת יום כיפור. ככל שלמדתי יותר גיליתי שפחות מעניין אותי לחקור איך חושב הצבא המצרי, ויותר איך חושבת ההנהגה הישראלית ואיך זה משפיע על הדרג הצבאי".
האירוע החשוב שדרבן את מנסחי 'מכתב הקצינים' לפעול היה ביקור סאדאת בישראל, בנובמבר 1977. רשף: "בואו של סאדאת לארץ זעזע את אמות הספים ושינה את הלך הרוח בציבור בצורה משמעותית. אני חושב שהוא, יותר מכל גורם אחר, אפשר לנו לעשות את מה שעשינו. העיתוי היה חשוב, כי זו הייתה תקופה של פתיחת חלון הזדמנויות, שעמד להיסגר בשל מסמוס מכוון מצד הממשלה הישראלית. בגלל אובדן הדרך במשא ומתן ידענו שצריך לעורר תהודה לדעותינו ולעורר דעת קהל תומכת".
למרות 26 השנים שעברו מאז ישבו יחד על ספסל הלימודים, בר אור מתבטא באותה צורה כמו רשף ואפילו באותן המילים, וגם בקולו עדיין נשמע הלהט: "היה לנו ברור שאנו רוצים להגיע לתהודה גדולה, ושאיננו מייצגים רק את אלה שחתמו עליו [על המכתב] פיזית. המכתב נועד להעביר ביקורת על הממשלה שנבהלה מתאוצה של המהלך שהיא עצמה יזמה. בתור אלו שילחמו גם את המלחמה הבאה, יהיו לנו לא מעט סימני שאלה אם נגיע למסקנה שלא כל האפשרויות להגיע לשלום מוצו במסגרת חלון ההזדמנויות שנפתח, והוא נקרא לימים 'מכתב הקצינים', מתוך כוונה ברורה מאוד".
ברמת הקונספט יש נקודה שבה אין ברירה
מה רציתם להשיג דרך השימוש בדרגות שלכם?
בר אור: "כמה שזה נשמע פלצני, הרגשנו שאנחנו רוצים להעביר מסר חשוב, ולא רצינו שיזלזלו בנו, כמו שקרה למכתב השמיניסטים ב-1970, שתויגו כחסרי-משמעות משום שהם אינם מבינים בעניינים ביטחוניים. הדרגות נועדו להראות שפה יש חבר'ה שמבינים עניין, היו בינינו טייסים קרביים ואנשים בעלי עיטורי עוז, ובמקרה שההזדמנות תפוספס אנחנו אלו שיהיו בקו החזית הראשון. יכול להיות שזה היה מניפולטיבי מצדנו, כי לא לשם כך קיבלנו אותן, אבל זה היה המשאב האחרון שעמד לרשותנו".
רשף: "הדגשנו את הרקורד הצבאי כדי לחסום טענות לא רלוונטיות על מידת הפטריוטיות שלנו, וכדי שיהיו חייבים להתייחס בענייניות לדעות שלנו. אני חושב שהיה חשוב מאוד להציב את הלוחמים הכי טובים בחזית המאבק, גם משום שזה משך תשומת לב תקשורתית, וכך זכתה המחאה להד גדול יותר".
במידה שהמחאה לא הייתה מצליחה, הייתם פונים לצעד קיצוני יותר כמו סרבנות?
בר אור: "לא דיברנו על סרבנות אלא העלינו סימני שאלה לגבי צדקת דרכנו. כל כוח הטיעון שלנו התבסס על כך שאנחנו חלק מהמערכת, וזה מה שנותן לנו את הזכות לבטא את דעתנו".
רשף: "ממש לא היינו על סף הסרבנות, לרוב האנשים גם צעד מחאה זה היה קשה. הניסוח של הדברים, שהיום נראה 'פרווה' ולא מעורר הדים, היה אז מרחיק לכת".
העובדה שאף אחד לפני כן מעולם לא עשה דבר כזה היא בעלת חשיבות עצומה בעיני ד"ר איתן אלימי, מומחה למחאה פוליטית, תקשורת ותנועות חברתיות, ומרצה לפוליטיקת מחאה בישראל במחלקה למדע המדינה: "מכתב הקצינים העלה על פני השטח בצורה הכי משמעותית עד אז את המתח שהתקיים בחברה סביב סמכות ולגיטימציה שלטונית בהקשר של סוגיית עתיד השטחים הכבושים או המוחזקים והאוכלוסייה הפלסטינית בתוכם. האירוע יצר מומנטום לא מבוטל של העלאת ספק וניתן היה לפרש אותו, גם אם זו לא הייתה כוונת הכותבים, ואכן לא הייתה זו, לדעתי, כוונת הכותבים, כסוג של איום או התניה לגבי מידת המוכנות להמשך ההקרבה מצד כותבי המכתב".
מה היחס שלכם כיום לשאלת הסרבנות?
בר אור: "אני מגנה את כל סוגי הסרבנות. משמעות הסרבנות היא לקיחת החוק לידיים ופגיעה בעקרון הכי בסיסי שמאפשר את קיומה של חברה, וזהו עקרון שלטון החוק. סרבנות פוגעת בדבר הקטן היחיד שעליו עוד כולם מסכימים בישראל, וגם הוא הולך ומתפורר לנו בין הידיים. מי שמזוהה עם התנועות האלו משלם מחיר אישי כבד, אבל הסנקציה מופעלת בכדי לשמור על כלל החברה. דעת הקהל היום בישראל גסה וקהה, ואנחנו עוברים מהר מאוד לסדר היום, וברור לי שבעבור אותן קבוצות זהו הנשק האחרון שהן יכולות להפעיל כדי לזעזע גם את המערכת וגם את דעת הקהל".
רשף: "אני אישית מאמין שברמת הקונספט יש נקודה כזו שבה אין בררה וחייבים לסרב, אבל היום אני עדיין מאמין שניתן להילחם בתוך כללי המשחק המקובלים, דרך פעילות נכונה של גיוס הקהל, מבלי לנקוט צעדים קיצוניים שחורגים מהם. חשוב לזכור שהדבר מתיר גם לאחרים להתנהג כך. לגבי האפקטיביות הפוליטית, הסרבנים משני הצדדים זוכים כך לתהודה ומצליחים להעביר את המסר שלהם, אבל קשה לי לקבוע שזו הדרך אכן לשנות את דעת הקהל".
הימים ימי פוסט מכתב הקצינים
בפרספקטיבה היסטורית ניתן לבחון את ההשלכות של 'מכתב הקצינים' ולדבר עליהן אף במושגים של הצלחה עצומה בהשגת המטרות שהציבו לעצמם הסטודנטים הירושלמים הצעירים. הימים שבאו לאחר פרסום המכתב היו גדושים בתשומת לב תקשורתית מכל עבר, בעשרות ראיונות, אלפי טלפונים מאזרחים שסוף סוף מצאו פורקן לתחושותיהם, והרים של מכתבים מכל קצוות הארץ. "היינו אנשים צעירים בלי ניסיון רב בפוליטיקה או בפעילות ציבורית, והיה בכך משהו מרענן שמשך את הציבור", מספר רשף. "לא ציפינו לתגובות האלו. זה היה מהלך ממש פתאומי, אף אחד לא ציפה שנצליח, הייתה תחושה של חוסר-אונים והרגשה שהרחוב שייך לימין. זה היה אחרי שתנועת 'גוש אמונים' הייתה קיימת כבר 4 שנים, וכמובן אחרי המהפך שהעלה את הליכוד לשלטון". בר אור: "זה נפל עלינו כמו רעם ביום בהיר. פרסום המכתב יצר דינמיקה משלו, ומצאנו את עצמנו נשאבים, ממש נשאבים, לסיטואציה שלא התכוננו אליה". בתוך פחות משלושה שבועות לאחר פרסום המכתב התאחדו קבוצות בעלות השקפה דומה מכל רחבי הארץ, והרימו הפגנה בכיכר מלכי ישראל שנכחו בה לא פחות מ-40 אלף איש. באותו ערב נולדה תנועת 'שלום עכשיו', תנועת מחאה חוץ-פרלמנטארית שפעילה עד היום.
מה אתם חושבים שהיה "סוד ההצלחה" של 'מכתב הקצינים'?
בר אור: "המקרה שלנו חריג, אחד הבודדים שהצליחו, ואני חושב שזה היה השילוב של נוסח המכתב, שקלע לרגשות לציבור ויצר הזדהות, ושל הקבוצה שיזמה אותו". רשף מסכים עם הבחנותיו של בר אור, והוא דוגמה לאחד מאותם פעילים שהמשיכו הלאה בפעילות חברתית וציבורית, ומשמש הוכחה חיה לכך שהאנשים שעמדו במרכז היוזמה לא היו מקריים. בר אור: "כל תנועת מחאה צריכה לשאול את עצמה מה הלאה. אי אפשר רק לשלול, צריך להציע חלופות ולהתמסד. לא מספיק להבקיע את מחסום דעת הקהל, כי אם באמת רוצים להשפיע צריך להתחבר למערכת הפוליטית, והראיה לכך היא ש-4 אנשים אכן הגיעו לשם יולי תמיר, דדי צוקר, אבשלום וילן וצלי רשף".
האם אתם חושבים שמחאת סטודנטים בימים אלו יכולה לזכות לאותה הצלחה כמו זו שאתם זכיתם לה?
רשף: "לסטודנטים יש פוטנציאל להגיב, לרכוש אמון ולהוציא אנשים לרחוב, הרי תנועות המחאה הכי גדולות באירופה ובארה"ב היו של סטודנטים. לא חסרות סיבות למחאה היום, וגם אם כרגע זה נראה קשה לא הייתי מוותר מראש. זה תלוי ביכולת הנהגה ובלהט אידאולוגי, ואם הם קיימים אין לי ספק שתצליחו. בר אור: "הדינמיקה שקיימת באוניברסיטה גורמת לחוש זרמים תת-קרקעיים שקיימים בציבור, ולכן ניתן לחוש את דעת הקהל, להיות באי דברו ולעבור את המחסום הפסיכולוגי. יש יכולת להשפיע, ברגע שהסטודנטים באים עם מסר אוניברסלי ולא סקטוריאלי".
בר אור ואלימי מצביעים על דפוס מחאה השונה בישראל משאר העולם, ומנסים להסביר אותו. אלימי: "השוני הוא עמוק. בארצות הברית, גרמניה ואפילו סין, הדרישות הן הרבה יותר מערכתיות, בעוד שבישראל המחאה בסופו של דבר נשארת בהקשר של הלימודים והאוניברסיטה, ולא ראיתי דרישה לשינוי חברתי כוללני כמו בשנות ה-60, במקרה של וייטנאם או של 'דני האדום', וכמובן אירועי טייננמן". אלימי מסביר שהעובדה שאת מרבית סדר היום הציבורי תופסים עניינים של חוץ וביטחון משפיעה על חזון המחאה של הסטודנטים, ובר אור מוסיף שחוסר היכולת של המערכת המוסדית לקבל החלטות ערכיות או גורליות מוביל לאדישות: "המטרה של כל מחאה היא להשפיע על מקבלי ההחלטות, אך ברגע שאותה מערכת אינה מסוגלת להגיע להכרעה בעצמה אז עולה השאלה בשביל מה כל המאמץ. כמו כן, הסטודנטים מושפעים מהתהליכים שעוברים על החברה הישראלית, שהיא שונה מאוד מבעבר, תחושת האחריות הכללית והמחויבות לכלל פחותות כיום, ורק אילו הייתי נאיבי, הייתי מצטרף היום למאבקי סטודנטים סקטוריאליים".