מקום מלא פחד ומוות

הדיווחים בתקשורת האירופית על ישראל דומים לחורף הישראלי: מדי שבוע יש ממטרים קלים, ואז פעם בכמה שבועות נוחת עליך מבול שאי אפשר להימלט מפניו. כזה היה סוף השבוע האחרון בקטלוניה: מלבד הדיווחים והפרשנויות בעיתונים (אבו מאזן, כן תקווה, לא תקווה) הוקדשו בליל שישי לא פחות משלוש תוכניות טלוויזיה בקטלוניה לסכסוך המדמם שלנו. למה? שאלה טובה, שראויה לדיון עצמאי, אך לא זה הזמן לקיים אותו.

שתיים מהתוכניות היו הדייסה המוכרת והטחונה, משהו בסגנון - עיתונאי קטלאני (על תקן מומחה) עונה לשאלותיה של מגישה קטלאנית ומסביר את המצב לצופים קטלאנים. זהו, כפי שנכתב פה כבר פעם, דיון סגור שבו כל צד מאשרר את תפישת עולמו של הצד השני ושלו עצמו, בלי הרבה קשר לנעשה בשטח. לא היו שם טענות בלתי סבירות, רק בעיניים ישראליות קשה להתעלם מהמרחק בין האולפן הקטלאני הממוזג, לשטח המזרח תיכוני המיוזע; בין המשחקים האינטלקטואלים הקרים סביב אידאות כמו "שלום" ו"דו קיום", לבין האלימות רוויית היצרים והאמוציות שמתקיימת בשטח, משני הצדדים. אלה דיונים שמתרחשים כביכול במוזיאון, מול חלון ראווה של "העולם ההוא". ממש כמו הצונמי בתאילנד עבורנו. ואין בכך חוסר אותנטיות, כך אנחנו באמת עבור האירופים – סוג של צונמי בתאילנד, אם כי הרבה יותר מעייף.

התוכנית השלישית היתה משהו אחר לגמרי. היה זה סרטו הדוקומנטרי עטור השבחים והפרסים של דוד אופק, "ההרוג ה-17". הוא שודר באותה מסגרת ובאותה שעה שבהן שודר לפני כחודשיים סרט דוקמנטרי על המחסומים בשטחים (שגם לו הוקדש טור במדור זה), ולכן מגיע לטלוויזיה הקטלאנית ח"ח על איזון התמונה: ממש מידה כנגד מידה. "ההרוג ה-17", למי שטרם צפה, מתחקה אחר זהותו של אחד ההרוגים שנותר אלמוני בפיגוע בצומת מגידו לפני כשלוש שנים. מה שנראה תחילה כעובד זר לא חוקי, מתברר לבסוף כאליהו תמסיט, תושב שדרות שמשפחתו דיווחה על היעדרותו אך לא קישרה זאת לפיגוע. אך מה שחשוב יותר הוא שבדרך, בשלבי איסוף המידע, עובר אופק דרך ניצולי וקורבנות הפיגוע ושומע את סיפוריהם, וכן חורש את ישראל ממשטרת מרחב העמקים צפון, ועד שדרות שבדרום. כבר נכתב עליו כי זהו מסמך המתעד את הישראליות.

גם בעיניים ישראליות זהו סרט מרתק ונוגע ללב, אולם הנמענים כאן שונים, ולכן גם המסר שונה, ואל לנו להקל בכך ראש. זו הפעם הראשונה שבה אני רואה אותנו הישראלים מצטיירים כקורבנות בטלוויזיה בספרד. הפעם הראשונה שבה נראים הפחד והזוועה שגם אנו חווים, לא רק הפלסטינים. "נרדמתי באוטובוס", מספרת אחת הניצולות, "ופתאום חלמתי שאני עפה, ואז היה לי חם. התעוררתי וראיתי שאני שוכבת על גופה בלי ראש". "גופה מפוחמת, עם תחתונים שרופים. מהגולגולת נשארו רק שאריות", כתוב בדו"ח הגופה האלמונית.

במהלך סיוריו מגיע אופק לצעירה שעבדה כסוקרת של אגד, כדי לנסות להשיג פירורי מידע. היא עלתה על האוטובוס וירדה ממנו טרם התפוצץ. אופק מניח לפניה שרטוט של האוטובוס, וליד כל מושב תמונות של הניצולים וההרוגים שישבו בו. "אותו אני זוכרת. וגם אותו. וגם אותו", אומרת הצעירה והדמעות זולגות מעיניה. עבורנו, כמה נורא, זהו תיאור כמעט שגרתי, כמה עדויות כבר שמענו מפיגועים? עבור האירופים, אפילו הספרדים שמכירים את הטרור של אט"א וחוו את הפיגוע במדריד, זה עדיין בומבה לראש.

זו גם הפעם הראשונה שבה מצטיירים הישראלים כחברה, כפריטים רב גוניים, אנושיים, מלאי רגשות. שכן ב-99 אחוזים מהמקרים ישראל מופיעה בעיתונים בדמות חיילים. הישראלי היחיד שמזוהה בפניו הוא אריאל שרון. וכאן סוף סוף יש לנו פנים אחרות: המשפחה הרוסית שעלתה על האוטובוס, האמא שבאה לבקר מרוסיה את בנה העולה החדש; הניצול שמחייך חיוך ישראלי צנוע של "מה כבר קרה" כשאשתו מראה את החולצה השרופה שלבש ביום הפיגוע; ההתגייסות של אנשים, ללא תהיה בכלל, לניסיון לזהות את החלל; המאייר של גלובס, חוזר בתשובה שהוא גם מבקר ג'ז, שמסייע באיור הקלסתרון.

ויותר מכל החלל עצמו, אליהו תמסיט. לא מתנחל. לא חייל. סתם אחד שנסע לנופש בכנרת. לא מושלם ("הוא חי מ'עקיצות'" אומר נהג מונית). אדם שלקח יותר מחודש עד שמישהו שם לב להיעדרו. ומשפחתו העממית, הענייה, המתגוררת בשדרות. ואולי כמה מהצופים הקטלאנים יקשרו את השם הזה לאותה עיר מופגזת שעליה שמעו ברפרוף בחדשות בשבועיים האחרונים.

ויש רק דבר אחד שמעיק עליך, ישראלי בחו"ל, בזמן הצפייה. לצפות בחו"ל בסרט דוקומנטרי על מדינתך זה בערך כמו לראות את עצמך בווידיאו באיזה אירוע. למרות שאתה יודע שזה אתה - הפנים, תנועות הגוף, ההבעות, נראות קצת מוזר – אתה לא רגיל להביט על עצמך מבחוץ. לא יכולתי שלא להיזכר בידידה קטלאנית שהפנתה אותי פעם לכתבה על שיעור ההתאבדויות בצה"ל. כששאלתי אותה איך מצטיירת ישראל מהכתבה, היא אמרה "כמו תמיד – מקום מלא פחד ומוות". גם מ"ההרוג ה-17" אנחנו מצטיירים כמקום מלא פחד ומוות. ואולי, זה בגלל שאנחנו באמת מקום שכזה.