בתגובה לאחד הבלוגים שאלה מישהי, שהזדהתה כ"תושבת מהגוש", האם לא נמאס לי לפעמים והאם לא הייתי רוצה שכל זה כבר ייגמר? תגובה זו נחרטה בזכרוני וגרמה לי למחשבות רבות. אינני יודעת מה היתה כוונתה, אבל מההקשר ניתן היה להבין שאולי כדאי להשלים עם תוכנית ההתנתקות ולזכות בקצת שקט. אז האמת היא שהייתי שמחה שהכל כבר ייגמר. נמאס לי לחטוף מרגמות ונמאס לי שהציר סגור, נמאס לי להתנדב במטה - ללכת לישיבות, לנסוע להפגנות, לייצג את הגוש בכל אירוע חברתי-משפחתי, לכתוב, להתראיין ועוד. ותבינו, לא מדובר עלי אישית אלא על כל אדם ממוצע תושב גוש-קטיף.
פעמים רבות אני מתגעגעת לחיים שהיו לפני שנזרקה המילה התנתקות לחלל האוויר. לבחירה שלי להיות בבית עם המשפחה; לערבים שיואב ואני היינו צועדים סביב המושב; לזמן עם הילדים בלי שיחות טלפון חשובות באמצע, לתוכניות וחלומות שרקמנו, כמו האמבטיה שרציתי לבנות לילדים ומחשבות על הרחבת הבית, לאפשרות לחיות חיים משפחתיים שלווים ללא הפרעה מבחוץ. הכל נעצר פתאום לטובת המאבק. הכל לחוץ ועמוס. הטלפון לא מפסיק לצלצל והערבים תפוסים. כשיש ערב אחד פנוי, כזה שאפשר לעשות בו בחירה אישית כמו הליכה לחוג ריקודי-עם, מיד נכנס המצפון לתמונה: אולי נשאר בבית? כל ערב אני לא נמצאת, אבל מצד שני זה מה שנותן את הכוחות להמשיך. אז להישאר או ללכת? ומה עם הילדים? איך זה משפיע עליהם שאמא הולכת? אולי עדיף שאני אשאר בבית? אבל מצד שני זה חשוב ולכל אחד קשה ובכל זאת צריך להיאבק. אני נזכרת בשבוע אחד עמוס ישיבות, שבמוצאי השבת שלו התקיימה פעילות של המושב שרציתי ללכת אליה. אמרתי לאיתן, בני בן השנתיים, שאני הולכת למועדון ואני אחזור עוד מעט, אז הוא אמר לי: "לא למועדון, אמא הולכת לישיבה".
למרות הגעגועים שלי למה שהיה והרצון שלי לחזור לחיות חיי משפחה שלווים, אין סיכוי שבעולם שאשתף פעולה עם תוכנית של עקירת יהודים מבתיהם וממפעל חייהם. תוכנית ההתנתקות של רה"מ שרון הביאה אותי לבירור מעמיק של מה אני עושה פה - בגוש קטיף, בארץ ישראל - ומה אני רוצה לעשות עם חיי. אני רק מקווה שמה שלא יהיה, העתיד יהיה טוב יותר.
מוכנה לנגן בכינור
יום ראשון
בבוקר נסעתי מהגוש. כשהגעתי למחסום ראיתי רכבים עומדים. לרגע נבהלתי שהציר סגור אבל אז התברר שרק לרכבים שנוסעים לכפר דרום. מסתבר שצלף פלסטיני החליט להתמקם על אחד הגגות ולמצוא לו מטרה. הצבא משום מה החליט לסגור את התנועה לנוסעים עד שהמחבל החביב הואיל לרדת מגג הבית וכבר לא היווה איום. משום מה פיספסתי את המצלמות והתקשורת שבאה לסקר על המתנחלים המסכנים שאינם יכולים לנסוע לעבודה, או לבית החולים, משום שהציר סגור לתנועה כמה פעמים ביום כי מחבל מסתובב באזור. אם אתם רוצים אני מוכנה לנגן בכינור.
כבר כמה ימים שאנו זוכים לשקט יחסי מצד משגרי הקסאם והמרגמות. רק לפעמים הם לא מתאפקים ויורים פה ושם. שמעתי שהחלו בפריסת כוחות שוטרים פלסטינים שתפקידם למנוע ירי מרגמות. נו, באמת, הצחקתם אותי. התוצאה היא שעכשיו הם מסתובבים עם נשק על הציר, וצה"ל לא יורה כי לא ידוע אם נושא הנשק הוא מחבל או שוטר.
תחרות מצד חקלאים פלסטינים?
יום שני
שמעתי על התוכנית להשאיר את הבתים והחממות של תושבי גוש קטיף לפלסטינים. נחמד שמתכננים לאכלס מחבלים בבתים של אנשים שעוד לא אישרו לגרש אותם מבתיהם (אם זה מותר בכלל מבחינה חוקית) ובנוסף גם רוצים לגזול את פרנסתם. חברת אגרקסקו הוסיפה ואמרה שתשמח לייצא את התוצרת של בעלי החממות החדשים. מה שנקרא - הרצחת וגם ירשת?! נכון, תגידו לי שהם יקבלו על זה כסף. אבל מה יעשה חקלאי עם כסף אבל בלי עבודה, כאשר מישהו אחר תפס את מקומו בשוק היצוא?
היום ביקרו בגוש חברי ועדת המשנה של הכנסת לענייני חוק פינוי-פיצוי כדי לראות את הדברים מקרוב ולהיפגש עם החקלאים. לפי החוק הקיים רוב החממות לא שוות כלום בגלל חישובי הפחת ולכן בעלי חממות אלו לא יקבלו פיצוי, במקרה של עקירה. חברי ועדת הכספים שנכנסו לחממות וראו את היבול שגדל שם ואת שוויו גיחכו על החוק באומרם: "זאת החממה שלא שווה כלום...".