מדיניות ישראל - לנתק את מזרח ירושלים מהשטחים

לפני מלחמת ששת הימים, מזרח ירושלים היתה חוליה טבעית לא רק ברצף גיאוגרפי, אלא גם בקשרי משפחה, חברה, כלכלה, חינוך ותרבות, עם חברון ובית לחם בדרום ורמאללה בצפון. הקשרים המשיכו להתקיים גם אחרי 1967 - אז השתנה מעמדם של תושבי מזרח ירושלים ושל הכפרים שבסביבתה, שסופחו לשטח המוניציפלי של ירושלים. האיסור הצפוי על כניסת פלסטינים ממזרח ירושלים לרמאללה הוא חוליה נוספת בתהליך שנמשך זה יותר מעשור, של ניתוק תושבי מזרח ירושלים מהאוכלוסייה הפלסטינית שבגדה וברצועה.

בראשית שנות ה-90 ישראל שינתה את מדיניותה לגבי חופש התנועה של הפלסטינים: עד ינואר 1991 הורשו כל תושבי הגדה והרצועה לנוע בישראל ובשטחים בחופשיות, למעט קבוצות שהוגבלו מסיבות שונות. מינואר 1991, ערב מלחמת המפרץ, נשללה זכות התנועה החופשית מכל תושבי הגדה והרצועה, ואישורי תנועה ניתנו לקבוצות מסוימות, במספרים משתנים, על פי קריטריונים שקבעה ישראל. מה שנתפש כצעד אד הוק, בתקופת חירום, התברר כמדיניות קבע שהשתכללה בהתמדה מאז. מאז מארס 1993 - ובמיוחד לאחר הקמת הרשות הפלסטינית במאי 1994 - ההחמרות בהגבלות על תנועת פלסטינים בין הרצועה לגדה או לישראל באו מיד לאחר פיגועים שביצעו פלסטינים.

במארס 1993 החלה ישראל לאכוף את איסור הכניסה של פלסטינים לישראל גם על הנכנסים למזרח ירושלים. מזרח ירושלמים לא הוגבלו בתנועתם, אבל לאחר יישום הסכמי אוסלו במאי 1994 החלו הרשויות הישראליות להגביל יותר ויותר את כניסתם לרצועת עזה. כמו כן, הוקשחה מדיניות ישראל לגבי זכות שהותם בירושלים של זוגות "מעורבים" - בני הזוג שאחד מהם הוא תושב הגדה או הרצועה והשני ירושלמי. ב-1996, עדיין תחת ממשלת העבודה-מרצ, הוחל במדיניות של שלילת תושבות מירושלמים, שבשל מצוקת הדיור עברו לגור בשכונות סמוכות בגדה, כמו א-רם.

ב-5 באוקטובר 2000 הוציא אלוף פיקוד מרכז צו האוסר על כניסת ישראלים לשטחי A. האיסור חל גם על תושבי מזרח ירושלים, שנושאים תעודות זהות ישראליות. מערך המחסומים והחסימות מסביב לערים השונות היקשה מאוד על כניסתם של פלסטינים ירושלמים, שחשבו שצו האלוף אינו חל עליהם או שלא התכוונו לציית לו. הכיתור על רמאללה התבצע מאוחר, לעומת ערים אחרות בגדה המערבית. אך גם לאחר שהכיתור הודק - מאז שהוקם מחסום הקבע בקלנדיה בדצמבר 2001 ונחסמו כל הכניסות האחרות אליה - החיילים לא אכפו על המזרח ירושלמים את צו האלוף.

אלפי פלסטינים ירושלמים מגיעים לרמאללה מדי יום, רבים אף חולקים את חייהם בין רמאללה לירושלים: יש שעובדים במגזר הפרטי, רבים עובדים במשרדי הרשות הפלסטינית, בחינוך, בבריאות, בארגונים לא ממשלתיים - פלסטיניים ובינלאומיים.

לרבים מאוד יש קשרי משפחה ברמאללה. בנוסף, בשנתיים שלאחר חומת מגן חיי החברה והבילוי ברמאללה תוססים יותר מאלו שבמזרח ירושלים, והם מושכים פלסטינים ירושלמים רבים.

ניסיון העבר מלמד שהליך קבלת אישורי מעבר וכניסה לשטחים פלסטיניים כרוך בעיכובים ביורוקרטיים, שמרתיעים רבים ומדללים את מספר "המבקרים". רבים מוצאים שעצם הדרישה לבקש אישור תנועה בשטח פלסטיני משפיל ומנוגד לזכויותיהם. קבלת אישור כרוכה בהמתנה ארוכה של ימים ושבועות, לפעמים בלי לקבל כל תשובה, או בניסיונות של אנשי שב"כ לגייס סייענים בתמורה לאישור.

לא כל מבקש היתר כניסה נמצא ראוי לקבלו: כמו שמלמד הניסיון בעזה ובערים אחרות בגדה, נדרשות סיבות "מוצקות" כדי שהרשויות הישראליות יאפשרו כניסה של פלסטיני שאינו תושב המקום: עבודה, קשרי משפחה ישירים, ענייני בריאות - או אבל במשפחה.