פרופורציות – תולדות הסכסוך בסרי לנקה

השם סרי לנקה אינו מרבה להופיע בכותרות – לפחות כל עוד לא מכה בה צונאמי. אסון הטבע בדרום-מזרח אסיה החזיר לתודעה את מדינת האי הקטנה, השוכנת מתחת לקצה הדרומי של תת-היבשת ההודית.

המטיילים המגיעים לסרי לנקה מתארים אותה כגן עדן, אבל האי הקטן הזה הוא גם אתר לעימות הנמשך כבר יותר מעשרים שנה, במסגרתו הוצגו לעולם חידושים בתורת פיגועי ההתאבדות – מעשה שבוצע באי יותר מ-200 פעמים.

הממלכות הראשונות בסרי לנקה (לשעבר ציילון) נוסדו על ידי העם הסינהאלזי במאה הרביעית לפני הספירה, ומאה שנה לאחר מכן הגיע נסיך הודי שהכיר לילידים את הבודהיזם. בתחילת המאה ה-16 הגיעו הפורטוגזים, שהשתלטו על חלק מהאי אך גורשו על ידי המקומיים בסיוע הולנדי. ההולנדים, שהתעניינו יותר במסחר וברווחים מאשר בשליטה של ממש באדמות, גורשו בתורם על ידי הבריטים, שהיו האירופים הראשונים לשלוט בכל האי. הבריטים הביאו לציילון טמילים מדרום הודו ככוח עבודה שכבר הכיר את דרכיהם ואת שפתם, ואלה הקימו עבורם מטעי תה, קינמון, קפה וקקאו בכל חלקי האי.

ב-1948 זכתה ציילון בעצמאות והפכה לדמוקרטיה (או למען הדיוק, ל"רפובליקה דמוקרטית סוציאליסטית"), בעייתית ומלאת מתחים אתניים. ממשלתה הראשונה נקטה מדיניות סוציאליסטית, אבל קידמה את האינטרסים של הסינהאלזים וקבעה את הסינהאלזית כשפה רשמית. הדבר נעשה בחלקו מניסיון לאזן בין הרוב הסינהאלזי לטמילים, שהפכו לאליטה של האי תחת הבריטים, בזכות שליטתם באנגלית והעובדה שהתחנכו במוסדות נוצריים. ראש הממשלה בנדרנייקה ניסה לפייס בין שתי הקהילות, אולם נרצח ב-1959 על ידי נזיר בודהיסטי. אלמנתו, סירימבו, הפכה לאישה הראשונה בעולם שכיהנה כראש ממשלה. היא המשיכה במדיניות הסוציאליסטית, אך המצב הכלכלי במדינה הלך והידרדר.

ב-1972 הכריזה הממשלה על הגבלת מספר הטמילים הרשאים ללמוד באוניברסיטאות, וחוקה חדשה קבעה את הבודהיזם – דתם של הסינהאלזים (בניגוד לטמילים השייכים לדת ההינדו) כדת המדינה. גזירות האוניברסיטה הביאו למחאות בכל רחבי האי, ולדרישה להקמת מולדת לטמילים בצפון האי ומזרחו, שם הם מהווים רוב. הממשלה הכריזה על מצב חירום וכוחות הצבא של סרי לנקה (שמה החדש של המדינה מאז 1971, שאומץ כדי להתנער מהמורשת הקולוניאלית שנשא עמו השם הקודם) התעמתו עם סטודנטים טמילים שהחלו מקימים כמה ארגוני מחתרת.

ב-1976 הוקם הארגון המזוהה ביותר עם המאבק הטמילי – נמרי השחרור של טמיל אילם ("אילם" פירושו מולדת בטמילית), או בראשי תיבות, LTTE. הנמרים פתחו במאבק ללא פשרות וללא גבולות. ב-1977 נבחר לנשיאות סרי לנקה ג'וניוס ריצ'ארד ג'ייוורדנה, שהכיר באוטונומיה טמילית מוגבלת ובטמילית כשפה רשמית באזורים בהם מהווים הטמילים רוב, אך האלימות רק גברה. ב-1983 ביצעו הנמרים טבח בסיור צבאי, ובתגובה פרצו מהומות דמים ומעשי לינץ' בהם נספו יותר מ-7,000 טמילים ונגרם נזק אדיר לרכוש.

לאורך שנות ה-80' גברה האלימות, ושני הצדדים ביצעו אלה באלה טיהורים אתניים ופשעי זכויות אדם אחרים. ב-1987 הוסכם כי כוח שמירת שלום של צבא הודו יפריד בין הנצים, שחתמו על הסכם הפסקת אש. ההסכם הופר ב-1989, לאחר שבדרום האי פרץ מרד נגד ה"כניעה" להודו. הכוח ההודי עזב ב-1990 ושנה לאחר מכן רצחה מתאבדת טמילית את רג'יב גנדי, ראש ממשלת הודו. עד סוף שנות ה-80' גיבשו הטמילים את שליטתם בצפון האי, ובמידה פחותה מזו גם במזרחו.

למרות היותם ארגון לאומני וחילוני, הרבו הנמרים לבצע פיגועי התאבדות ורשמו יותר מ-200 כאלה, תוך שהם מציגים לעולם את החידוש הטכנולוגי שיהפוך לחביב על החמאס והג'יהאד האיסלאמי – חגורת הנפץ. הנמרים הטמילים הם גם ארגון הטרור היחיד שיכול להתגאות בחיסול שני ראשי מדינה – רג'יב גנדי ב-1991 ונשיא סרי לנקה, רנאסינג פרמאדסה, ב-1993.

ב-1994 הפכה צ'נדריקה בנדרנייקה קומראטונגה, בתם של ראש הממשלה שנרצח ושל אלמנתו שירשה אותו, לראש ממשלה. שנה לאחר מכן נבחרה כנשיאה והחזירה את אמה לכס ראש הממשלה. ב-1995 הפרו הטמילים עוד הפסקת אש והממשלה הגיבה במבצע צבאי נרחב שנדמה כי מיגר את המורדים. אבל הנמרים התאוששו וב-1996 כבר פתחו במתקפת נגד ופגעו במתקני ממשלה רבים ברחבי האי.

ב-1999 זכתה הנשיאה קומראטונגה בכהונה שנייה, וימים מספר לאחר מכן נפלה קורבן לפיגוע התאבדות ואיבדה את הראייה בעין אחת. בשנת 2000 טבח המון סינהאלזי ב-26 אסירים טמילים לא חמושים, והצית בכך התפרצות מחודשת של אלימות ופיגועים.

בסוף 2001 הושג, בתיווך ממשלת נורבגיה, הסכם הפסקת אש. האמברגו על האזור הטמילי הוסר, וב-2002 נחתמו סעיפים ראשונים בהסכם שלום היסטורי. אולם תהליך השלום נתקע ב-2003, וחשש מפני התפרצות מחודשת של האלימות התעורר לאחר שמחבלת מתאבדת פוצצה עצמה בבניין ממשלתי בבירה קולומבו. מאז לא היתה התקדמות בתהליך השלום, אבל גם לא התחדשות של המלחמה. נכון להיום שורר במדינה שקט מתוח בין שתי הקבוצות, ולא נותר אלא לקוות שהצונאמי יקרב בין הלבבות.