מלים מלים, ומשמעותן?

אוי, ג'ורג', ג'ורג'. אם רק היית מתכוון למלים היפות שכתבו בשבילך, ואילו רק היית מבין את פירושן. לא שלנשיאים אחרים לא כותבים את הנאומים, אבל נדמה שכותבי הנאומים שלהם היו איכשהו טובים יותר בלהימנע מסתירות מוחלטות בין מה שהבוס עושה בפועל למה שיוצא לו מהפה.

הדיבורים של ג'ורג' בוש על צדק וחירות, בנאום ההכתרה שלו אמש, היו יפים להלל. חבל רק ששוב ושוב הם התנגשו במציאות, ושנעדרה מהם כל עדות להבנה של מורכבות המשימות שהנשיא התהדר בהן.

הנשיא אמר ששחרור עמים אינו בעיקרו משימה של כוח הנשק. אבל השחרור היחיד שיש ביכולתו להתהדר בו הוא כזה שהושג, עד כמה שהושג, בכוח הנשק. בוש אמר שלא ניתן לכפות חירות מלמעלה, וכי על עמים לבחור בחירותם, והתעלם מכך שהעם העיראקי לא בחר בחופש שהאמריקאים החליטו להרעיף עליו. ב-1991 בחרו העיראקים השיעים בחופש, ואמריקה החליטה שתוצאותיו של אותו חופש לא מתאימות לה. עכשיו, כמובן, היא מצטערת על כך.

אבל בוש אינו מבין ששגיאותיך ממשיכות להשפיע גם אחרי שהתנערת מהן. בוש הוא נוצרי ש"נולד מחדש" – חוויה מיסטית שבה אדם "רואה את האור" ומשתנה כהרף עין – והוא סבור שאותו הדבר חל גם על המדינה שהוא עומד בראשה. הוא מסרב להבין שבעיני השיעים, שאיבדו מאות אלפים בהתקוממות הכושלת והנבגדת נגד סדאם ב-91', אין שום הבדל בין ארה"ב של אז לזו של היום – במיוחד לא כשרבים כל-כך מהשחקנים כיכבו בשתי ההצגות.

בוש מסרב להבין שכל כוח מניב כוח שווה בעוצמה מנוגדת, ושרק הפעלה מתוחכמת של כוח יכולה להניב ריאקציה שלא תבטל אותו כליל.

ג'ורג' בוש אינו האדם הראשון שחושב, שבגלל שהוא שולט במעצמת-על, יוכל לכפות על העולם לחיות בשלום תחת סמכותו. רבים מגדולי הכובשים בהיסטוריה חשבו באמת ובתמים שהם מיטיבים עם העולם בתוקפנותם, ושהם יאחדו את האומות השונות תחת משטר אחד. רובם גם לא הצליחו להבין מדוע פעילותם מעוררת התנגדות כה עזה – הרי כל כוונתם היתה לטובה.

בוש הבן סירב להבין את הסיבות שהניעו את בוש האב להימנע מאותו צעד – דווקא בתנאים נוחים בהרבה ועם תמיכה של עולם שלם מאחוריו. הוא סירב להבין שאין "עם עיראקי", שפירוקה של עיראק לשלושה חלקים עלול לערער את היציבות בכל המזרח התיכון, ושהטיפול בשלושת חלקיה של הישות הקולוניאלית הזו דורש מיומנות ושליטה בחומר, לא אמונה דתית בצדקת הדרך ודקלום חוזר ונשנה של אותן סיסמאות.

בדומה לכך, כולם מסכימים שרק יצירתו של צבא עיראקי חזק, שיוכל לקחת על עצמו את השמירה על ביטחון המדינה, תאפשר לכוחות האמריקאיים לצאת מהביצה אליה נקלעו. אבל בוש מסרב להבין שזה שתגיד ש-120 אלף עיראקים "אומנו" לא הופך את זה לנכון. ההערכות האופטימיות ביותר מדברות על מציאות שבה פחות מ-20 אלף עיראקים מאומנים לקרב.

בעוד תשעה ימים ייערכו בעיראק בחירות. בוש מניח את כל הונו על הבחירות הללו, כשם שהניח את כל הונו על כוחה של "העברת הריבונות" שנערכה ביוני האחרון להביא שקט ושלווה (זוכרים?). כשהשיעים לחצו כבר לפני שנה לערוך בחירות מקומיות באזוריהם ההומוגניים והשלווים יחסית בדרום עיראק, השיב ממשל בוש בשלילה. שוב החליטה אמריקה שהיא אמנם מאמינה בדמוקרטיה, אבל לא עד כדי כך. היא לא רצתה לתת לאייתוללה סיסתאני ולעושי דברו גושפנקה של סמכות. כעת יקרה בעצם אותו הדבר, שכן לבחירות באזורים הסוניים לא תהיה כל משמעות. ההבדל? מאות הרוגים אמריקאיים, אלפי הרוגים עיראקיים, הרבה פחות יוקרה וסמכות.

ובינתיים, לאחר שגרר את ארה"ב למלחמה באיומי שווא על ביטחונה מכיוון עיראק, מפנה בוש את עיניו פנימה, ומאיים על אזרחיו שאם לא יתנו לו לעקר את הביטוח הלאומי שלהם מתוכנו ולאפשר לאנשים להשקיע חלק ממסי הביטוח הלאומי בשוק ההון, הוא יתמוטט בכל מקרה. בוש מזהיר שצעירים העובדים כיום לא יראו אגורה מהקצבה שעבורה הם משלמים ממשכורתם כל חודש. העובדות מורות שכבוד הנשיא שוב לא שולט בחומר, וכי גם בתנאים הגרועים ביותר ימשיכו הזכאים לקבל קצבאות מלאות גם בעוד 40 שנה, ושאפשר בהחלט להבטיח עת עתיד הקצבאות גם לעוד 100 שנה באמצעות תיקונים קטנים, מבלי להסתכן במצב שבו האזרחים מאבדים את כספי הביטוח הלאומי שלהם בקזינו של הבורסה. אבל 50% מהאמריקאים קונים את הפאניקה שבוש מוכר ומאמינים שהביטוח הלאומי נמצא במשבר בהול. האם גורלה של שארית מערכת הסעד האמריקאית יהיה כגורל עיראק? הישארו עמנו, לעוד ארבע שנים של דיסוננס מוחלט בין רטוריקה למציאות.