החלום הולך ומתרחק

ברמה העקרונית, כשמדברים על ויתורים, יש להבחין בין ויתור על מה שנראה לעין ובין ויתור על מה שסמוי מהעין. ככלל, פעמים רבות, ויתור על חלום, חזון, אמונה גדולה או כל מה שגורם לי להצדיק את עצם קיומי, קשה יותר מוויתור על אלמנט פרקטי זה או אחר.

לא פעם שואלים אותי "מה זה מפריע לך אם אני נוסע בשבת?". כדי להסביר זאת, אני מבקש לשתף אתכם בסיפור אישי: לא גדלתי בבית דתי. גדלתי בבת ים, עיר חילונית למהדרין, תוך גילוי סובלנות לסביבה שבתוכה צמחתי. בפעם הראשונה שהבאתי את רעייתי לביקור של שבת בבית הורי, שמעתי את אמי אומרת לה בגאווה "שי בחור סובלני, כבר שנים הוא רואה מכוניות נוסעות בשבת וזה לא מפריע לו".

מעולם לא נעלבתי כל כך. בוודאי שזה מפריע לי. כשמכונית נוסעת בשבת, אני מרגיש שהחלום האישי שלי, החלום הלאומי שלי, לחזור לכאן אחרי 2,000 שנות גלות ולהקים כאן מדינה יהודית הולך ומתרחק; כשתחבורה ציבורית נוסעת בשבת ומסייעת למי שאין לו רכב להגיע לבילוי זה כואב לי, כי החלום שלי להגיע ליום מנוחה מתרחק עקב העובדה שנהג האוטובוס או המונית אינו נמצא עם משפחתו; אני מסתובב ברחוב ורואה פרסומות שאינן הולמות את רוח היהדות (ובעיני, גם את רוחו של כל מי שמכבד אישה באמת) וזה גורם לי לחוש בצער גדול כי החלום שלי הולך ומתרחק; כשבג"ץ פוסק פסיקה הסותרת את ערכי היהדות בנוגע למשפחה זה כואב לי, כי החלום שלי על משפחה יהודית הולך ומתרחק.

אז מה עושים? ראשית מגלים אמפתיה לצרכים של מי שחושב אחרת ממני ומנסים להבין את הצורך שלו. לא מתנהגים ביהירות, לא מבטלים את העמדה של האחר. מקשיבים לקול הפנימי ומנסים להתמודד. שנית, לא משתמשים בכפייה. זו, תמיד, גורמת לניכור, להעמקת הקרע ולנזק רב דורי.

מה כן עושים? לומדים ביחד. נחשפים איש למקורות היניקה של רעהו, מנסים להסיר הצידה את כל מה שמעיב: פוליטיקה, ממסד ועוד כהנה וכהנה, ומבינים שאם לא נהיה תלויים זה בזה, נהיה תלויים זה לצד זה.

עצם העלאת השאלה מי מוותר יותר, מחזירה אותי אל דינה הגננת, בגן בו גדלתי, שסירבה לדון בשאלה מי התחיל. שני הצדדים מוותרים ויתור עמוק וכואב. כשאוהבים, מחירו של הוויתור פחות כואב.