ביום רביעי האחרון איבדנו בגני-טל חבר יקר, גדעון רבלין הי"ד. היינו בדרך להפגנת הש?ב?ת בירושלים. משפחת רבלין לא הצטרפה אלינו, הם תכננו לנסוע ביום שלמחרת בשיירה של ג'יפים מרחבי הארץ שיבואו להזדהות עם גוש-קטיף וצפון השומרון. השמועות סיפרו שנהרג מישהו מגני-טל בהתפוצצות ג'יפ צבאי ליד מורג. לא חשבתי שזה גדעון. אמנם ידעתי שהוא תמיד נמצא בכל מקום ומגיע ראשון ויודע הכל אבל לא ידעתי, וכמוני לא ידעו רבים אחרים, כמה סיכן את חייו להצלת כולנו. אני זוכרת את גדעון, בעיניים מאירות וחיוך תמידי נסוך על פניו, צועד כל ערב סביב המושב כשעל כתפו ובכיסו מכשיר קשר, מלווה בשני הכלבים שלו שרצים סביבו בשמחה. בחמישי בערב ראיתי את הכלבים משוטטים כשהבעה עצובה על פניהם, מחכים כנראה לטיול היומי ולבעליהם שישוב.
באביב האחרון יצאנו לטייל עם חברים באזורינו והתלבטנו לאן לנסוע. יואב רצה להתקשר לגדעון להתייעץ אתו. לשאלתי מדוע דווקא אליו הוא השיב: " גדעון מכיר את כל השבילים, הוא בטוח יודע". ואכן, גדעון הסביר בסבלנות, ייעץ ונתן טיפים. הוא היה ידוע באהבתו את הארץ והכיר את שביליה כמו את כף ידו. כשבנינו גדר סביב הבית הוא עצר, נתן עצות ואף נתן כלי עבודה שבעזרתם ניתן לעשות עבודה טובה יותר. כזה הוא היה, אכפתי לסביבה.
משפחת רבלין בחרה לקבור את גדעון בגוש-קטיף במקום שאהב והיה קשור אליו. שמעתי אנשים בודדים שתמהו על מעשה זה, ולעומתם אנשים שאמרו לי שאם חס וחלילה יקרה להם משהו הם ירצו להיקבר בגוש. כאן מקומם. אני שאבתי עוצמה וכוח ממעשה זה ואני מניחה שעוד רבים. בהלוויה התבוננתי בקהל הגדול שבא ללוות את גדעון בדרכו האחרונה. ראיתי ציבור גדול שרובו מהגוש, עומד בכאב עצום יחד, וחשבתי על ה"ביחד" שקיים אצלנו אך הלך לעולמו במקומות רבים בארץ, והתרפקתי עליו. המחשבה שרוצים לפרק את זה העלתה דמעות בעיניי. ראיתי ציבור שותף לכאב, לחוסר אונים שמול ירי מרגמות וטילים, למציאות פוליטית בעייתית, ועם כל זאת, ציבור שבשקט שלו ובנחישות שלו ממשיך לקיים שגרת חיים נורמלית במציאות לא נורמלית. זר לא יבין זאת.
גם תל אביב היא התנחלות
יום ראשון
שמעתי ברדיו ראיון עם מדריכת בני עקיבא משדרות שחברתה נלחמת על חייה בעקבות טיל קסאם שנפל בקרבתה. היא התלוננה על חוסר הביטחון של תושבי שדרות בעקבות ירי הטילים. לטענתה הם לא התנחלות (כנראה היא התכוונה שהם גרים בתוך ישראל) ולכן הם צריכים לקבל הגנה.
לא נותר לי אלא להצטער על הבורות שפושה בנו. שדרות היא התנחלות בדיוק כמו תל-אביב וכמו ישובי גוש-קטיף. וכשם ששדרות צריכה לקבל הגנה, כך גם שאר הישובים. לחולקים עליי, אני ממליצה לפתוח את התנ"ך בספר יהושוע. ומי שמעוניין לברר את הקשר שלנו לחבל עזה יכול לפתוח קודם בספר בראשית. משעמם בטוח לא יהיה.
מגוש קטיף לאריאל
יום שני
כבר שבוע יואב במילואים באזור אריאל ואנחנו מתגעגעים. לילדים מאוד קשה ואני מחליטה לנסוע איתם לבקר. אנחנו מגיעים אליו, והילדים נהנים לנבור בקרטון הענק מלא הממתקים שהשאירו ילדי הגנים של אריאל בביקורם האחרון בבסיס. אוטומטית אני עושה אנאלוגיה לגוש-קטיף. על הקרטון הקבוע שעומד במכולת של אברהם ועליו שלט "לחיילים", ועל החיוב החודשי בכרטיס לקניית צ'ופרים לחיילים, ועל ציורי הילדים לחיילים ועל הפינה החמה בצומת קטיף, ומתמלאת גאווה על כל העושים במלאכה שיודעים להעריך ולהוקיר תודה. הביקור שנמשך שלוש שעות עשה טוב וקשה להיפרד. בדרך חזרה, כשאנחנו מתקרבים לכיסופים, אני מתפללת שהציר לא יהיה סגור ונוכל להגיע הביתה מהר. כשאני מגלה שהוא פתוח מתעוררת בי דווקא תחושת פחד - מה קרה שהציר פתוח, לא יכול להיות שלא סגרו אותו, אולי יש מחבלים ולא זיהו אותם? וכולי תפילה שנגיע הביתה בשלום. אנחת רווחה, הגענו. כמה טוב בבית. יש הרגשת ביטחון. וכשאני פורקת את הדברים מהאוטו אני חושבת כמה מוזר, אני מרגישה כל-כך בטוחה בזמן שבכל רגע נתון יכול ליפול עלי טיל קסאם או פצצת מרגמה. זר לא יבין זאת.