מחול אחרון ופרידה

יד גרומה, מגוידת ולבנה נשלחת שוב, כמעט ממעמקי קבר, כדי לאחוז בפעם האחרונה ברסן השלטון. זו יד שבנתה, יד שהחריבה; יד שהניחה מסד ויד שהפליאה מכות. זו ידה של מפא"י ההיסטורית.
מים רבים, מהם מזוהמים מאוד, זרמו בים מאז התאחדו "אחדות העבודה" ו"הפועל הצעיר", בשאיפה "להקיף את כל העובדים העברים בארץ ישראל לשם פעילות חלוצית אקטיבית ואחראית בכל ענפי החיים של האומה והפועל ובכל ענייני התנועה הציונית והסוציאליסטית". וכן, זה שנים הרבה שברל כצנלסון, יצחק בן צבי, דוד בן גוריון, לוי אשכול, משה שרת, גולדה מאיר, ישראל גלילי ורבים אחרים אינם עוד איתנו. אבל שניים מהאישים הפוליטיים שהצמיחה מפא"י ההיסטורית, לטוב ולרע, משוטטים עוד בינינו, ועתה חברו למשול בנו יחדיו.

בפעם האחרונה שבה נספרו בישראל קולותיהם של בוחרים, הרבו אנשים לדבר בפיחות שחל בפופולאריות של מפלגת העבודה. פחות מלים הוקדשו לעצם מהותו של שריד מוזר זה של מפא"י, שלא דמה לה עוד במאום. הוא אינו יוני במיוחד, או סוציאליסטי במיוחד, ובידולו ממפלגת המרכז השנייה, הפופולארית יותר, אינו מן הדברים הקלים. לעתים, לעת בחירות, נראה כי מדובר בחבורה שחמדת הוולוו והלשכות היא לה אידיאולוגיה יחידה; שאיש ישיש, הזוכר עוד באימה את דוד בן גוריון ומצביע מכוח האינרציה ומשתכנע שזו, מפא"י היא, הוא משענתה היחידה; שרוחות הרפאים של תהילת העבר הם הקשר היחיד בינה ובין המפלגה הכל-יכולה, שעוצמתה היתה שקולה, אם לא יותר מכך, לזו של המדינה בה שלטה. מפלגת העבודה הנוכחית נדמית לעתים יותר מכל למעין הוכחה חיה להיעלמותם של מפא"י, עקרונותיה ורוחה.

ברם, אחר צוואתה של מפא"י, שבמידה מרובה היתה צוואתו הפוליטית והמדינית של דוד בן גוריון, מילאו אישים וגופים רבים הפועלים מחוץ למפלגת העבודה, במסגרות אחרות. אט אט, עם השנים, הופרו עיקרים חשובים של הצוואה הזו. דומה כי שר האוצר הנוכחי, למשל, מעביר את משק העבודה – שוב, לטוב ולרע – למתכונת אמריקאית לחלוטין. זו התפתחות טבעית - במשק הישראלי לא היו באמת יסודות סוציאליסטיים של ממש. מפא"י החליטה, מיד עם הקמתה פחות או יותר, לוותר על הסוציאליזם תמורת בניית הלאומיות היהודית בארץ ישראל, ולמעשה בנתה כאן משק במתכונת סקנדינבית, שבגלל קוטנו ודלותו לא יכול היה לספק את רמת החיים ורמת הרווחה שסיפקו ארצות סקנדינביה. אלא שעוצמתה היתה כזו, שדורות על דורות ראו במעשיה מעשים סוציאליסטיים. לא המעבר למשק עבודה אמריקאי הוא המרשים בהקשרו של מאמר זה, אלא משך הזמן העצום שחלף עד שהעז שר אוצר לקרוא בקול, שיש להתנתק מעקרונות כאלה.

את מרכז תשומת הלב כיום תופסים לא הכלכלה כי אם ניסיונות ההתמודדות עם אחת השאלות הקריטיות בתולדות הארץ הזו, שאלה שקדמה עוד לקיומה של מפא"י, והיא שאלת גבולותיה הסופיים של מדינת ישראל. אין כל ספק שהשאלה העסיקה עד זרא את דוד בן גוריון, וכן כמעט אין ספק בלבי כיצד ראה את פתרונה לימים: עבור בן גוריון, דמות המפתח ללא כל ספק בסיפורה המפותל והממושך של מפא"י, היוותה הפקעת שטחים מידי הערבים הפקעתו החיונית של פיקדון, שיאפשר לנו בבוא העת לכרות שלום עמם. מתי תבוא אותה עת? ספק אם היתה בידו תשובה. שנותיו הפוריות, הטובות, הגאוניות והשטניות ביותר הוקדשו לחישול ולחיזוק המדינה, תוך עשיית מעשים איומים. שנים של דיקטטורה מונחית שאינה יודעת רחם בצד גאונות מדינית ופוליטית קיבעו את מדינת ישראל כעובדה קיימת. את פתרון בעיית גבולותיה הסופיים הותיר לבסוף ליורשיו.

אריאל שרון ושמעון פרס, מעין שארית פליטה של מפא"י ההיסטורית, קיבלו החלטה היסטורית להתנערות מהפתרון הבן-גוריוני. החזרת השטחים בתמורה להסכמי שלום פעלה בסופו של דבר לפתרון הסכסוכים עם מצרים וירדן. תסריט דומה בחזית הסורית היה ונותר אפשרי. בהנחה שאחיזתנו בלבנון מעולם לא היתה אחיזה של ממש, אנו עומדים אפוא לנסות, לראשונה, בזירה הפלסטינית, לקבוע גבול על ידי נסיגה חד-צדדית.

ספק רב אם דוד בן גוריון היה סומך ידיו על פתרון כזה, ואכן – יש בו יותר מיסוד בעייתי אחד. אך אפשר, שהוא הפתרון הנכון לזמנו, שאת נפתוליו גם גדול המדינאים והפוליטיקאים שקם כאן לא יכול היה לצפות. יש הוד לא מבוטל ברגע ההיסטורי הזה של הקמת ממשלת האחדות בראשות שרון. הצמד המפא"יניקי האחרון האפשרי מנסה, בפעם האחרונה, להתמודד עם האתגר העצום שאיש בעברנו, לרבות אביריו ההיסטוריים של מחנם, טרם השכיל למצוא לו מענה.