טירוף און דה רוף

אמור לי מה דעתך על טייסטו ואומר לך מי אתה. בשנה האחרונה הפך הבוז לטייסטו להכרח רוחני, לטרנד, לקטע שאי אפשר לברוח ממנו, ואולי ליותר מכל אלה - להליך הקבלה הרשמי כחבר מן המניין ב"סצינה". אם פעם הבוז הזה היה נחלתם של מיעוט, הרי שהיום כל שעליך לעשות הוא לאחוז ביד אחת משקפיים צהובות, ביד השנייה לטפוח על שכמו של ז'קי שירזי ותוך כדי לפלוט, עדיף במקביל לשרבוב הסיגריה החצי דלוקה כלפי מטה: "טייסטו? מי זה?". לא משנה שחצי שנה קודם דפקת את הראש ברמקול שלוש שעות בסט שלו בזום.

מדובר בהליך שגרתי למדי. ועל אף שחברי ה"סצינה" רואים עצמם כאנשים לא שגרתיים, הרי אחרת לא היתה זו ה"סצינה", אפילו הם לא מתחמקים ממנו. פעם חברי ה"סצינה" יכלו להיפגש בשירותים של אלנבי 58, ועוד נותר מקום לדוכן מכירות של וואלה!. היום דודה שלי שומעת את "סיילנס" כשהיא קונה בזארה, ובודקת אם יש בסביבה מישהו שיוכל לסדר אותה. מסקנה: השירותים באלנבי קצת התרחבו (באמת ב-TLV יש יותר מקום), והיום יש בהם מקום להמון אנשים. וכמו כל תנועה המונית, גם כאן חדרה לתמונה דיקטטורת "הטעם הטוב", או הטעם של (פעם אחרונה, מבטיח) "הסצינה". כרגע הסצינה בקטע של טק האוס ובשולי הקטע של הדיפ טראנס. קלאב טראנס הוא הסמרטוט איתו מנגבים את הרצפה החמוצה.

אפשר, וכדאי, להגיד הכל על טייסטו: שהוא תקליטן בינוני; שיש לו טעם גרוע; שאיו לו ולו גרם אחד של השראה. דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו: האיש יודע לדבר לקהל. אם יורשה לי להזכיר, מדובר במסיבה ולא בקונצ'רטו לפסנתר. ובמסיבה, קשר עם הקהל הוא לא עניין שולי. בשבוע שעבר הוא עלה לעמדה של האומן בשתיים וחצי, שפך שני רדבול-וודקה לתוך הפטיפון, העלה את הבי.פי.אם בשתי דרגות ופיצץ את המקום באנרגיות. ולא שהוא הפתיע, חס וחלילה, נהפוך הוא: הסט באומן היה מהבינוניים שבסטים הבינוניים שהוא נתן בארץ. אבל עם הכריזמה שלו ובעיקר של הקהל שנוהר למסיבותיו, גם סט בינוני הופך לאירוע שנגמר עם חיוך ענק על הפנים.

.