אליעזר – סאחה עליך!

לפני שבוע קראתי בשקיקה לא קטנה על "יום השפה" שנחוג בישראל, אם כי לא בסימן חגיגות אלא בסימן דאגה לגורלה של שפת הקודש, דאגה שמוקרנת במיוחד מצדה של האקדמיה, לנוכח האימוץ וההתבטלות כביכול בפני האנגלית השולטת בכיפה. בשקיקה ובעניין קראתי, אולי בשל העובדה שכל חיי הבוגרים התפרנסתי מעיסוק סביב השפה, ואולי כיוון שכשאתה גר מעבר לים, שפה היא המרכיב הבולט ביותר שהיה פעם כה מובן מאליו בחייך, ועתה הוא משוכה גבוהה.

אתה לומד להכיר שאינך משתמש בשפתך רק כדי לדבר על העולם – אתה תופש איתה את עולמך, והקשר ביניכם הופך אמיץ יותר. אתה מבחין בהבדלים בינה לבין אחיותיה בעולם, ובכל פעם שאתה פוגש ישראלי, מייד אתה עובר לעברית, ולא רק בשל הנוחות שבעניין אלא גם בשל ההנאה שבלגלגל אותה על לשונך. ודווקא בשל כך הרשו לי הפעם לחרוג מציר "אירופה-ישראל" ולצאת להגנתה של השפה העברית. הגנה מפני ההגנה שמנסים להעניק לה, מפני הדאגה - ולטעון לטובת החריגה מהכללים, ההשפעה הזרה והפנאן שבמשחק החביב עלי ביותר – משחק המלים.

ראשית, אין שומדבר רע בחריגה מהכללים (ויש בכך לפעמים אפילו הנאה). שפה היא יצור חברתי, ולכן תפקידה של האקדמיה – על פי דעתי הענייה ומבלי להמעיט בערכה - אינו לחוקק חוקים בעלי תוקף מוחלט ונצחי, כאילו היו חוקי מדע (שגם הם, בינינו, מוחלטים ותקפים רק עד שמוכח אחרת). תפקידה, כבכל מדעי החברה, הוא להביט בנורמה ולתעדה - כיוון שהשפה המדוברת תמיד קדמה לשפה הכתובה, ולנצח תקדים אותה. וכמו כל ברייה חברתית, שפה היא יצור דינמי. גם חוקי ברזל בעברית, כמו סיכול אותיות בבניין התפעל (הצטדק ולא התצדק) הם רק נורמה שהשתרשה. ולכן אפשר להיות סלחנים אפילו מול תופעות כמו "גם אני ישמור" (במקום "אשמור") כיוון שבינינו הן דווקא שומרות על השפה.

כשם שהעברית שלנו שונה מזו של המקרא, מזו של אבן גבירול ואפילו מזו של טשרניחובסקי וביאליק (רק 70 שנה לאחור), כך גם בעוד 200 שנה יתכן שיציינו כי "אשמור" הוא שריד לעברית ארכאית מ"ימי הסכסוך" (אם כבר חוזים את העתיד, אז שנהיה אופטימים). וחוצמזה, מה רע? זו רק הוכחה לחיותה של השפה, לנעוריה המאוחרים. היא אינה קבורה עוד בבתי הכנסת ובטקסטים חתומים. היא תוססת ומבעבעת, משתעשעת וקולחת, רצה ומשחקת לה באחו ללא כל הכוונה, ולכן היא גם גונבת את הגבול, בורחת לשוליים ויוצאת מהפסים.

שנית, גם ההשפעה הזרה אינה גזירה רעה. במיוחד שיעשעו אותי דבריו של כבוד ראש הממשלה, שתהה מדוע אומרים "יאללה ביי" במקום "שלום". כיוון שדווקא הביטוי "טוב יאללה ביי" שימש ידידה ישראלית טובה שגרה כאן עד לא מזמן, כדי להסביר דבר או שניים לגויים: "טוב הוא מעברית, יאללה מערבית, וביי זה מאנגלית", היתה אומרת, "ולכן הביטוי הזה כל כך ישראלי". ואכן, כאלה אנחנו – קצת עיר דוד, קצת ניו יורק וקצת קהיר (שלא לומר עזה). ובכולופן, העברית אמנם עתיקה אך ימיה המודרנים עדיין ספורים, והשפות שמסביבה עשירות הרבה יותר במלים ואף במבנים לשוניים (חישבו כמה זמנים יש באנגלית או ספרדית, או כמה בניינים יש בערבית). הביטוי "לקחת תמונה", או אפילו "לדפוק תמונה", לא אמור להחליף את "לצלם", אלא רק להצטרף אליו ולהעשיר את המדף שלפנינו, עוד אופציה, או אפשרות, ואנו כבר נעשה סלקציה, או בחירה. כך קורה גם בשפות אחרות, וכידוע – אנגלית היא אולי האקלקטית ביותר, ואיש לא חושב שהיא בסכנה. ואגב השפעה אנגלית, קצת מוזר שלא ציינו את הערבית שחודרת אלינו מכל פינה, מ"כושלאחותך" דרך "אני מבסוט" ועד "וואלה" (אכן פרסומת סמויה, או שמא יש לומר תוכן שיווקי) שכבר מזמן הפכה במשמעותה הרבגונית לעבריה כשרה. שפה היא לא רק יצור חברתי, אלא גם חברותי. תנו לה להיות נחמדה לשכנותיה, להתערות בסביבה, לשחק ולהמציא את עצמה, ולא להסתגר ולהסתגף באיגלו באמצע המדבר.

אבל מעל הכל – הביטו סביב. היש ספק לגבי חיותה של העברית? פעימות לבה נשמעות מכל מקום. מבמות התיאטרון, ממסכי הטלוויזיה, מהצ'טים, מהבלוגים, משיחות הסלון, מהשירים במגירה, מהקללות בכביש, מהפתקים בבר, או מהרשת"בים בצבא. לא יהיה זה מסוכן לומר שמעולם לא היו כל כך הרבה אנשים ששפתם הראשונה היא עברית. שפה היא יצור חברתי, והעברית היא יצור ישראלי. היא מונשמת בידי הישראליות ומנשימה אותה בחזרה. היא כור ההיתוך האמיתי, לב לבה הרותח והגועש של הישראליות החדשה. וכשעולה חדש לומד לומר שהיה "חבל על הזמן" אנו (וגם הוא) מרגישים שהוא נקלט כהלכה (כאילו דה). ולעומת זאת, כשאנו פוגשים יהודים מחו"ל אנו עומדים על הפער בינינו לבינם דווקא בשל העברית היותר תקנית ופחות אותנטית שלהם.

לודוויג ויטגנשטיין, אולי גדול הפילוסופים של הלשון במאה ה-20, כתב כי כדי לדעת את משמעותה של מלה, אל תחפש להגדירה. השתמש בה! ולכן, אל תחפשו את ההגדרה המדויקת לעברית. השתמשו בה. והיום יותר אנשים מאי פעם משתמשים בעברית, קוראים איתה, כותבים איתה, רואים איתה, מרגישים איתה, צוחקים איתה, בוכים איתה, אוהבים איתה, שונאים איתה, ויותר מכל – חושבים איתה, מדברים איתה לעצמם, וחווים איתה את העולם, כי זוהי שפתם. ובפעם הבאה שאגיע לישראל, אפסע ברחוב בן יהודה (באיזו עיר שתרצו), ואגיד בקול: "אליעזר - יפה לך. סאחה על ההצלחה". וזה כולה מה רציתי לומר. טוב יאללה ביי.