אומרים לנו שיש קמפוס אחר

האוניברסיטה העברית, הטכניון, אוניברסיטת בר אילן ואוניברסיטת בן גוריון.
ארבעת הקמפוסים הגדולים בישראל.
מי התגעגע לבית בתל אביב? מי היה אבל וחפוי ראש כשחזר הביתה?
מי הרגיש ש"כל הסטודנטים, לא משנה איפה, שותפים לאותה צרה"? ואיפה אי אפשר היה למצא אפילו בחורה אחת יפה?
ארבעה יומני נדודים.

יום שני בבוקר. אני וקפטן י', קצין תותחנים במיל', נוסעים לאוניברסיטה העברית, שרים בקולי קולות את 'גבעת התחמושת'. מטרתנו: איסוף רשמים מהקמפוס הזר כדי שתדעו איך שם.
"אתה יכול לכתוב שהמקום הזה לא מתאים לאנשים עם בעיות בברכיים ובגב התחתון", רטן הקפטן כשטיפסנו מהחנייה לכיוון 'בצלאל', אבל המשיך לטפס בנחישות. הנוף היה נהדר. למי שנכנס לקמפוס מכיוון מזרח מחכים נופי מדבר יהודה הדרמטיים, עם ים המלח במרחק ומעליו הרי אדום. מהצד השני אפשר לראות את כל העיר העתיקה. אצלנו בקמפוס אין דבר כזה.

את ה'פורום', המרכז החברתי של הר הצופים, מצאנו בקלות. למרות שהגענו בזמן שיעור, המקום היה די שוקק. בעיקר התרשמתי מהאזור הפוליטי שלו, שזה מקום עם דוכנים של תאי הסטודנטים השונים באוניברסיטה. ישבו שם חבר'ה דתיים (!) עם מפה גדולה של עזה (!!) והחתימו עצומה נגד ההתנתקות (אני מתעלף!!!). שלא לדבר על מטרות נוספות שיהיו זרות לגמרי לסטודנט מתל אביב, כמו המטרות של 'רוח חדשה', שזו עמותה של סטודנטים שמנסה לעודד סטודנטים אחרים (ואני לא ממציא את זה) להשתקע בירושלים ולהיות מעורבים בקהילה. החבר'ה האלו היו רדיקליים לגמרי, לאחד מהם הייתה רק יד אחת ולשני היה שפם...

הסתובבנו במשך שעתיים במערכת המחילות המתפתלת שהיא קמפוס הר הצופים. בגלל מזג האוויר הקר, המקום תוכנן כך שתלמידים יוכלו להגיע לכל מקום בלי לצאת החוצה. התוצאה היא שאי אפשר בכלל לראות את הנוף הנהדר שהלהיב אותנו. אחרי ביקור קצר ב'רדיו הר הצופים' המליצו לנו לאכול בקפיטריה של מדעי הרוח 'רחל' (על שם איזו אסתר. נשבע שזה אמיתי). "האוכל שם הכי טוב", אמר לנו דני מהרדיו, "וגם הנשים שם הן רחבות אופקים". זה המקום להגיד שבאותו זמן כבר היינו שעתיים בהר הצופים ועדיין לא ראינו בחורה יפה אחת, ולכן השתכנענו. הספק הראשון לגבי ההצלחה של הארוחה התעורר כשריח הדגים החזק הכה בנו.

בכל זאת לא חשדנו בכלום והתקדמנו עם התור, אבל כשלשאלה איזה בשר זה ענתה לי המוכרת - "זה לא בשר, זה טופו", הבנו את גודל האסון: עמדנו באמצע קפיטריה חלבית. "אני מאוד לא מרוצה", התמרמר הקפטן תוך כדי שהוא דולה חתיכות טופו נעדר טעם מתוך הפלפל הממולא. גם אני הייתי המום מהמזון המוקדח שהגישו לנו ב"קפיטריה הכי טובה בקמפוס". חשבתי שאולי אנחנו לא מבינים משהו, אז שאלתי מישהי שישבה מאחורינו אם היא אוכלת פה הרבה. "מה פתאום", היא ענתה מופתעת. "כולם יודעים שהאוכל פה על הפנים. אוכל טוב יש רק בפרנק סינטרה". "אחי, מה אתה עושה פה?", פתאום ניגש בחור גדול וכהה לקפטן וחייך. "בדיוק השתחררתי ובאתי להתרשם מהאוניברסיטה העברית", ענה הקפטן. "אז תן לי להגיד לך", הרים הכהה את קולו, "שמדובר באחת האוניברסיטאות המגעילות בארץ. המקום הזה בנוי כמו מבוך, צריך דוקטורט בארכיטקטורה כדי להגיע מכיתה לכיתה והכי גרוע זה ששנתיים אני פה ועדיין לא ראיתי כוסית!"
הוא כיבה את הסיגריה והצביע על שתי בחורות שמנות שבדיוק עלו למרפסת. "תראה אותן, זה כמו המכון לרפואה משפטית כאן", אמר ויצא, משאיר אותנו לעשות את הדרך הארוכה חזרה הביתה.

הטכניון הוקם ב-1924 בהדר בחיפה. ב-1956 החליט בן גוריון שהוא לא נמצא במקום מספיק מפחיד, והעביר אותו לתוך יער על הר הכרמל. כולם קראו לו משוגע, אבל הוא נעמד על הראש, אטם את אוזניו בידיו ונפל. משוגע. בום.

הטכניון במספרים
בטכניון 13 אלף סטודנטים, מתוכם 9,500 בתואר ראשון. מעונות הסטודנטים נמצאים בשטח הטכניון ומכילים כ- 3,300 מיטות.

בטכניון 19 פקולטות, בתחומי המדע, ההנדסה, הארכיטקטורה והרפואה.

בנוסף לאתרי ההסעדה, יש בטכניון סופר, מספרה, מרפאת שיניים, מרפאה, סניף דואר ובנק (אז איפה המספרים פה? במספרה. שיט! נדבקתי בחוש ההומור של הטכניון! NaCl H2O NaCl H2O ... שיט!!)

ספורט: יש בריכה, שהשימוש בה הוא בחינם (!), מכון כושר (170 שקל לשנה) ומגרשי ספורט.

יום הסטודנט נמשך יומיים(!), והכניסה אליו היא בתשלום.

בטכניון אין אף בחורה אפילו סמי-אטרקטיבית שאין לה חבר (או לפחות זה מה שהיא אומרת).

איך להגיע ממקום למקום
בניגוד לאוניברסיטת ת"א, בה ניתן לפסוע בניחותא ממקום למקום, הטכניון הוא מתחם ענק המורכב מכבישים מתפתלים העוברים בתוך יער עבות, שבתוכו מסתתרים פה ושם בניינים. השימוש ברכב כמעט הכרחי. קיימת הסעה פנימית בחינם, שיוצאת כל 20-30 דקות. אך גולת הכותרת היא שכל סטודנט רשאי לקבל תווית חנייה במחיר זניח, ואין חניונים בתשלום.

שבירת מיתוסים
1. אין בחורות בטכניון.
האמת - אם תשאלו סטודנט בטכניון על כמות הבנות, הוא יענה משהו בסגנון "הופתעתי לטובה", או "יותר ממה שציפיתי". ואכן, כשליש מהסטודנטים הם נשים. אך בדומה לתל אביב, היחס משתנה מפקולטה לפקולטה. אז במקום ללכת לגילמן כדי לצוד בחורות, צריך ללכת לפקולטות כמו כימיה, ביוטכנולוגיה, או הנדסת תעשייה וניהול. וגם אז, כאמור, "יש להן חבר".

2. כולם חנונים בטכניון.
האמת - אלה שפגשתי בקפטריה של בית הסטודנט לא נראו כל כך חנונים. מצד שני הם היו בשנה ראשונה, ויש שלוש אפשרויות: א. בסוף השנה הראשונה מסננים את כל הלא חנונים. ב. בסוף השנה הראשונה כולם הופכים לחנונים. ג. אני לא מזהה חנונים.
ציטוטים נבחרים מהמתראיינים בנושא: "לא כולם חנונים - יש הרבה סטלנים", ו"כופים עלינו את החנוניות. אנחנו לא נהנים מהלימודים". מצד שני, תראו לי חנון שאינו מכחיש שהוא חנון... מצד שלישי, תראו לי חנון שמשתמש במילה סטלן.

3. בטכניון כולם לומדים נורא קשה, ואין להם חיי חברה.
האמת - הם באמת לומדים הרבה. מצד שני, הם מוצאים בכך נקודות חיוביות. לטענת המרואיינים, "בניגוד לאוניברסיטת ת"א, שבה כולם מסיימים ללמוד ובורחים מייד הביתה, אנחנו נמצאים המון בטכניון, ולומדים הרבה מאוד ביחד בקבוצות". בטכניון עצמו יש מקומות בילוי - בין היתר בבית הסטודנט יש פאב, מועדון סנוקר והופעות. בחיפה הבוגרים יוצאים לפאבים, בעוד העתודאים (אומרים שהם) יוצאים למועדונים. ניתן לעדי (22), שנה ראשונה ביו-רפואה, לסכם את המצב: "אנחנו סובלים כמו כלבים מהלימודים, זה נורא, בא למות - אבל החבר'ה עוזרים זה לזה, יש פרגון, יש תחושה שכולנו באותה צרה".

הרומן שלי עם בר-אילן התחיל עוד לפני שש שנים, אז ניגשתי לשם לשפר את הפסיכומטרי שלי. בעקבות הרקע המסורתי דתי שלי, הנחתי שעם קצת עזרה מאלוהים, שנבחן כנראה גם הוא בבר-אילן, אצליח לעבור את ה- 700. היה משתלם. המלצה שלי - "פסיכומטרי עושים בבר-אילן או לא עושים בכלל".

באחרונה חזרתי לשם, כנציג אוניברסיטת הכופרים, בשליחות עיתון "תזה". כבר בצעדיי הראשונים בהתנחלות הזו, חשתי כמי שעומדים לפנותו. מסביבי צעירים בכיפות סרוגות גדולות, חלקם עם ציצית בחוץ, אצל חלקם היא מוצנעת. לצידם עמדו קומץ סטודנטים ללא כיפה. בירור קצר אצל אלי וסקר, סטודנט שנה ד' למשפטים ולכלכלה, העלה כי אלו הם קרוב לוודאי הדתל"שים (דתיים לשעבר), שהסירו מעצמם כל זכר ויזואלי להיותם דתיים.

"איפה הכוסיות שלכם?" שאלתי כתייר נרגש. אלי הצביע על דבוקת נשים "מטופחות" (גם יפות, וגם עם מטפחת). "אבל עזוב", אמר אלי, "הן כולן נשואות. אחרי החתונה הן שמות כיסוי ראש". עזבתי.

אחרי שהתחלתי לחשוב שאני באוניברסיטת 'אל-נג'אח' בשכם, עם כל המתנחלים והרעלות, יצרתי מגע איתם, מה שהוכיח לי כי הגיבוש החברתי המוקפד תורם לאווירה הנינוחה והחמה, גם כלפי מתפקר כמוני. "ערבי מחלקה הן דבר שכיח מאד בהווי כאן", אומרת לי סטודנטית שביקשה בקנאות שלא אכתוב את שמה. "עושים ערבי קריוקי, מנגל, וכולם כאן באים. אין דבר כזה להתפלצן ולא לבוא, הביחד כאן מאד מאפיין, לא רק את הדתיים אלא גם את החילוניים, שהם כמחצית מהסטודנטים פה. יש גם מושבניקים וקיבוצניקים, שנראים כולם כאילו חזרו אתמול מהודו. החשיפה של חילונים לחבר'ה דתיים ולקורסי דת שהם חובה גורמת לשיתוף, אחווה וחיבור בינינו. ממש 'צו פיוס'. זה נורא עצוב שדווקא במקום שמסמל את האחדות הכי גדולה נולד הקרע בין הדתיים לחילוניים בדמותו של יגאל עמיר".

גם צביה נטע וסיוון עמיחי, סטודנטיות שנה שנייה לביולוגיה, מסכימות לכל האמור לעיל ואף מוסיפות כי התחושה היא כמו של בית חם. "זה לא מנוכר כמו באוניברסיטת תל אביב", הן מדגישות. "הבעיה היחידה פה זה שאין אפילו חתיך אחד בכל האוניברסיטה הזו. יום אחד ישבנו אני (צביה-ג.ב) וסיוון שעתיים שלמות על הדשא וחיכינו לחתיך אחד שיעבור, אבל זה סירב להגיע. כבר שנה וחצי שאנחנו כאן ועוד לא ראינו חתיכים".

אחרי שעזבתי את צביה וסיוון הסתובבי קצת בקמפוס. פתאום נתקע מבטי על דף נייר, כתוב בכתב יד, שהיה תלוי על אחד העצים. על הדף היה כתוב הטקסט הבא: "רווקה? פנויה? (או אם את/ה מכיר/ה אחת כזאת) רווק (ממוצא פרסי), 42, מאד נחמד משכיל ואיכותי, מחפש, לנישואין בלבד, בחורה מסורתית-דתית (את לא חייבת להיות רק פרסייה)". בהמשך פירט הכותב את פנייתו הנרגשת, פרס את האני מאמין שלו לגבי זוגיות ואהבה וסיים בעיטורי לבבות. אז זוהי בר אילן שלי: מפתיעה, חמה, ביתית, יהודית, אמיתית ומוזרה. שידוך כנראה לא אמצע שם, גם לא חרדים בשערים שיבקשו ממני להניח תפילין. אבל אני בינתיים חוזר הביתה - לאוניברסיטת ת"א.

רוחות המדבר מצליפות ללא רחם על פני המישורים הצחיחים. לנצח הן יקברו באבק ובבדידות את האורגניזמים המועטים שהעזו לקבוע את מושבם בישימון. אבל מספיק על חיי החברה באוניברסיטת תל אביב. באתי לספר על קמפוס בן גוריון.

כשאתה פוגש מישהו בפאב בבאר שבע, השאלה הראשונה שלך היא "מה אתה לומד?" אתה פשוט מניח שהאדם השני סטודנט. תל אביב היא עיר עם אוניברסיטה, אומרים לי תלמידי בן גוריון, בעוד שבאר שבע היא אוניברסיטה עם עיר. לאחר סקר חפוז - ותאמינו לי שרציתי להישאר עוד, אבל ב"תזה" סירבו לשלם על חיי המין שלי - הגעתי למסקנה שהם צודקים, ושבאר שבע היא עיירת הקולג' הראשונה בישראל.

כיוון שתקצר היריעה מלהכיל את כל יתרונות המקום, אתמקד באלמנט הדומיננטי: המסיבות. חוץ משני המועדונים הגדולים, בהם הכניסה לסטודנטים חינם עד חצות וחצי, ומלבד העובדה שבכל שבוע מארגנים מסיבה לחוג לימודים אחר כשעל ההזמנות כתוב "הכניסה לסטודנטים בלבד", לאגודת הסטודנטים עצמה יש מספר פאבים בבעלותה (!). ואתם מוכנים? - יש פאבים במעונות.

אורית מרעננה גועשת התלהבות על המקום. "בחמש מילים: ת-ע-נ-ו-ג. ללמוד בבן גוריון זו ההחלטה הטובה ביותר שעשיתי. יש פה אוירה, יש פה מסיבות, יש אלכוהול זול..."
"...סמים קלים וזונות" משלימה חברתה. "פיגורטיבית, או יצאניות ממש?" אני שואל. (מהרהרת) "גם וגם."
אורית מוסיפה, ש"את כל החברים הכי טובים שלי כיום הכרתי פה בתחילת שנה א'. רובנו שלחנו פסיכומטרי רק לבן גוריון. לא רצינו מקום אחר" בהנחה שאורית לא הייתה תחת השפעת סמים קלים ברגע הראיון עצמו, יש יסוד להאמין לה.

בעיר אין כלום. זו באר שבע, והיא באמצע המדבר. הנגב לא פורח ולא בטיח. אלא אם חול נחשב לסוג של פרח. אך הבידוד הוא הוא שמאחד את התלמידים ויוצר את אפקט החממה המדהים, ואת בועת הסטודנטים הקהילתית. "העניין הוא שאין שמונת אלפים מסיבות", אומרת אורית, "אלא כל ערב יש אחת, וכולם הולכים אליה. בשום מקום לא תמצא אנרגיה כזאת, חוץ מאולי אם תיפול על מסיבת הומואים מוצלחת במיוחד ב-TLV".

אין כאן את הציניות התל-אביבית, את "הרוג-או-תיהרג" היהיר. כאן זה קיבוץ ענק ואוהב - משפחה. כאן הסטודנטים עושים ביחד ארוחות שישי, כי בניגוד לתל אביב, הסטודנטים בבן גוריון כולם גרים בבאר שבע. בשכונות הסובבות את האוניברסיטה יש מעט מאוד שמות משפחה על הדלתות. הכל שמות של שותפים.

אני מסתובב עם אביעד מכלכלה, המיחצ"ן למחייתו את אחד מהמועדונים הגדולים. הוא ניגש לסטודנטיות ושואל בנימוס, "אפשר להזמין אותך למסיבה ב'מועדון' ביום רביעי?" התגובה הרגילה היא חיוך מלווה ב"בטח!" כולם הולכים למסיבה השבועית הזו, ובבוקר חמישי תמצא רק מבטים מזוגגים - אם תמצא מישהו בקמפוס לפני הצהריים. אביעד מתלונן שזה מקשה על הלימודים. "יש כאן גירויים עצומים. כולם קרחניסטים. קשה להשתעבד ללימודים". ידידתו, שיום הולדתה הוא שנחגג השבוע במועדון, חולקת על הדברים: "האווירה דווקא מעודדת לימוד בקבוצות. יש זמן ללמוד בכיף". שניים מביו-אינפורמטיקה, נושא שנשמע לי רציני מספיק, מאשרים: "חיי החברה התוססים נותנים מוטיבציה ללמוד".
אבל וחפוי ראש אני צועד בחזרה לתחנת הרכבת. באופק מחכה תל אביב, עיר ללא הפסקה.