כשהמצלמות נעלמות, העולם מפסיק לעזור

תושבי העיירה סן מיגל ארקאנחל יודעים טוב מכולם מה זה לספוג אסון טבע, והם מתבוננים בעולם הנחלץ להצלת דרום אסיה בעיניים מפוכחות. זקן הכפר נהום קאסרס אומר שהקהילה שלו נקברה לחלוטין לפני שש שנים, על ידי מפולת אדמה שאירעה כתוצאה מהוריקן מיץ'. בארנקו מחזיק רשימה בכתב יד בה רשומות עשרות סוכנויות הסעד שבאו והלכו מאז.

"אני לא יודע כמה הם שלחו, אבל אומרים לי שזה פרוייקט של מיליון דולר", אמר קאסרס בראיון לניו יורק טיימס, בעודו מתבונן במורד הגבעה אל קבוצה של בתים אפורים עצובי מראה בשלבי בנייה שונים. "הייתי רוצה שיבואו לראות מה קרה לכל הכסף שלהם". אריק מוסקוסו, שכן של קאסרס, תמציתי יותר: "נטשו אותנו", הוא אומר.

לפני שש שנים היו אלה תמונות מהונדורס שמילאו את מסכי הטלוויזיה ועמודי העיתונים. אז, כעכשיו, היתה התפרצות של סימפתיה וסיוע מצד הציבור העולמי. אז, כעכשיו, נדרו ראשי מדינות לשלוח סכומים עצומים כסיוע. סוכנויות סעד בינלאומיות התחייבו "לבנות מחדש וטוב יותר", ונדרו להישאר לטווח ארוך ולספק את הכלים הנדרשים כדי להתגבר על הכוחות הכלכליים והחברתיים ההופכים את העניים לפגיעים כל-כך.

ייתכן שהפעם זה יהיה שונה, שהאומות התורמות באמת תספקנה את הסיוע שהבטיחו, וישנן סיבות לאופטימיות (אתמול בוושינגטון הבטיח הנשיא בוש "מחויבות ארוכת טווח" לקרבנות, ודחק באמריקאים לא להפחית בכמות הצדקה שהם נותנים למקומות אחרים בעולם).

בנוסף, אסון הצונאמי, מבחינת מספרים יבשים ומספר המדינות הנפגעות, גדול בהרבה מכל אסון טבע שאירע לאחרונה. ובעולם שאחרי ה-11 בספטמבר – במיוחד בארצות הברית, לאור המלחמה בעיראק ובטרור – יש למדינות העשירות יותר תמריץ חזק להפגין את רגישותן לדאגותיהם של אנשים במדינות מתפתחות, ובמיוחד כלפי מוסלמים, שנהרגו יותר מבני כל עדה אחרת בגלים בדרום מזרח אסיה.

אולם לעתים קרובות מדי, כשאסון מכה – בין אם בהונדורס או ברעידת האדמה באיראן, שם נחרבה העיר העתיקה באם, או במוזמביק, שסגבלה משיטפונות בשנת 2000 – המשימה נמשכת רק כל עוד מתמידה התקשורת בהתעניינותה. לאחר שנספרות הגופות האחרונות, ותשומת הלב הציבורית מועתקת לאירוע אחר, ממשלות מפסיקות לשלוח כסף, ההתחייבויות מבוטלות, סוכנויות סעד פרטיות רבות אורזות ונעלמות והעניים נותרים להשלים את מיזמי השיקום באותן מערכות מושרשות של שחיתות והזנחה.

המטייל עם מר קאסרס ברחובות העפר של סן מיגל ארקאנחל מתקשה להבין אם השכונה נדונה לכליה או מתעוררת לחיים. מחצית מבתי הבטון החסונים אינם מחווטים כהלכה לחשמל. מערכת לטיהור מים הותקנה לפני ארבעה חודשים, אולם המשאבה הראשית התקלקלה במהלך חג המולד. ישנו בית ספר, אולם האמהות טוענות שהמורים נעדרים ממנו עוד יותר מן התלמידים. יש מרפאה אבל אין רופא, תחנת משטרה ללא שוטרים, ואולם ישיבות קהילתי שלאיש בקהילה אין את המפתח אליו. "יש לנו בתים חדשים, אבל כל השאר אותו הדבר", אומר קאסרס. "נכון שהיינו עניים גם קודם, ואנחנו עדיין עניים, אבל עכשיו שכחו אותנו".

בעת שאנשי סיוע מתכננים כיצד להתמודד עם האתגרים שמציבים החופים ההרוסים של תאילנד, סרי לנקה, הודו ואינדונזיה, יש המזהירים שהפעם הדברים חייבים להיעשות אחרת. "ישנה תחושה שאנחנו רוצים לעשות את הדבר הנכון, כאן ועכשיו, אבל אנחנו לא רוצים להישאר כאן לטווח ארוך", אומר אריק שוורץ, לשעבר בכיר בממשל קלינטון. כבכיר במועצה לביטחון לאומי, הוא סייע לארגן את תגובת ארה"ב להוריקן מיץ'. "אולי אפשר יהיה להשתמש במשבר הצונאמי ככלי לחינוך עצמנו בנוגע לחשיבות ההתמדה".

במהלך פגישה בבריסל ב-7 בינואר, בחנו ראשי סוכנויות הסעד האירופיות את תולדות מאמצי השיקום בהונדורס, איראן ומוזמביק כדי ללמוד כיצד נכשלו המבצעים ההם. הוריקן מיץ' היה הצונאמי של זמנו, אסון טבע חריג בהיקפו שתלה מעל מרכז אמריקה במשך קרוב לחמישה ימים ושפך גשמים שנמדדו במטרים, לא במילימטרים. האסון, שהפך נהרות לנחשולים גועשים וגרם למפולות אדמה אדירות שהרגו וקברו את קרבנותיהן, כונה אסון הטבע ההרסני ביותר של חצי הכדור המערבי במאה האחרונה. הוא עלה בחייהם של כ-9,000 איש וביותר מתשעה מיליארד דולר בנזקים.

זמן קצר לאחר האסון, התחייבה הקהילה הבינלאומית לספק כתשעה מיליארד דולר כדי לבנות מחדש את מרכז אמריקה. כיום אומרים מומחים במרכז לשיתוף פעולה בינלאומי באוניברסיטת ניו יורק כי רוב הכסף מעולם לא הגיע ליעדו. חצי ממה שכן הגיע הוצע כהלוואות, אומרים בכירים בהונדורס.

בטרוקייר, סוכנות הפיתוח הבינלאומית של הכנסייה הקתולית באירלנד, אומרים שאירופה אפילו לא החלה ליישם את תוכנית השיקום שלה בהונדורס, שהוערכה ב-250 מיליון דולר, עד שלוש שנים לאחר שההוריקן הכה. עוד אומרים בטרוקייר שמחיקת חלק מחובותיה של הונדורס, שהיתה חלק מן הסיוע, נשאה משמעות מועטה בלבד עבור המדינה מפני שעדיין היה עליה לשלם את הריבית על חובה החיצוני, שהוערך אשתקד ב-219 מיליון דולר.

אבי סטודארד, עוזרת מחקר במרכז לשיתוף פעולה בינלאומי, אומרת ש"ככלל, כספי סיוע חירום מחולקים מהר יותר מכספי שיקום, הנדרשים אחרי שהמצלמות כבר עזבו, ואין שום מנגנון המאפשר לכפות על ממשלות לעמוד בהתחייבויותיהן".

אותה תבנית ניכרה גם באיראן. שנה לאחר שרעידת אדמה בעוצמה של 6.9 בסולם ריכטר השמידה את העיר העתיקה באם והרגה יותר מ-40 אלף איש והפכה מספר דומה לחסרי בית, הרחובות עדיין זרועים ערימות של הריסות. עשרות אלפים שאיבדו את ביתם עודם מצטופפים במבנים טרומיים זמניים שהוקמו עבורם. השלטונות באיראן הבטיחו לשקם את העיר ההיסטורית עד השנה, אולם הניווט בביורוקרטיה המפותלת של איראן דרשה זמן רב יותר מכפי שסוכנויות סיוע רבות היו מוכנות להשקיע. "הזמן הוא עניין מכריע עבור סוכנויות הסעד", אמר פטריק פרסון, מתאם הפרוייקטים של סוכנות הסיוע הרפואית הבריטית "מרלין". "רבות מהן פשוט התעייפו ועזבו".

כתוצאה, הרשויות באיראן מדווחות כי הן קיבלו רק 17 מיליון מתוך מיליארד הדולרים שהובטחו על ידי הקהילה הבינלאומית כדי לבנות מחדש את העיר בת אלפיים השנה. בכירי האו"ם, כולל המזכ"ל קופי ענאן, קראו לאחרונה למנהיגי העולם לעמוד בהתחייבויותיהם.

"לסיוע הבינלאומי היתה השפעה פסיכולוגית יותר מכל דבר אחר", אומר ד"ר חמיד ריזה ג'משידי, נציג משרד הבריאות האיראני בבאם. "אנשים איבדו הכל, את בתיהם ומשפחותיהם. הם הרגישו שאינם לבד כשראו קבוצות שונות של זרים בעיר".