התחברות לפני התנתקות

לפני מספר שבועות התפרסם סיפורם של כמה מאוהדי בית"ר ירושלים שהתעקשו לברר אם החלוץ ישמעאל אדו הוא מוסלמי או נוצרי. אם הוא נוצרי ישמחו לקבל אותו לקבוצה. אך אם הוא מוסלמי... לשמחתם של האוהדים התברר שאדו נוצרי. השבוע לעומת זאת עסקו האוהדים בתקיפה מאורגת של אוהדי קבוצת בני סכנין, או של עוברי אורח ערבים, בקניון מלחה.

קל לגנות את אוהדי בית"ר. הרי אלה אינם אלא קומץ שהרציונאליות שלו מוטלת בספק. הגינויים אכן נשמעים מכל עבר. אפילו יו"ר בית"ר טען כי לקבוצה מתקבלים על פי יכולת המשחק וללא קשר לזהות, וההתאחדות הודיעה כי תעמיד את הקבוצה לדין. אך בגינוי ובהעמדה לדין אין די. ללא בחינה אמיתית של סיבות העומק שמאפשרות לעסוק בשאלת זהותו של אדו או לתקוף משפחות ערביות, לא ניתן יהיה למנוע הישנותם של מקרים כאלה בעתיד.

אם ננסה לבחון זאת בעיניים פקוחות, קל יהיה לראות שמעשיהם של האוהדים מתאפשרים רק הודות לסוג השיח שהשתלט בארבע השנים האחרונות על החברה הישראלית. שיח המדיר מהחברה את הערבים ומאופיין בצמד המילים: התנתקות – התחברות. ההתנתקות היא היפרדותה של מדינת ישראל, בתמיכת כל המרכז והשמאל, מהרצועה בפרט ומהפלסטינים בכלל. ההתחברות היא התחברותו של הימין לשורשים היהודים. השמאל והמרכז מתנתקים, הימין מתחבר.

אך כדי שמעשי אוהדי בית"ר לא יישנו, צריכים אנשי השמאל והמרכז לחשוב מחדש על צמד המילים, ולנכס לעצמם את רעיון ההתחברות. לא במובן אותו מנסה הימין להשליט על השיח הישראלי, כי אם במובן עמוק יותר – התחברותה מחדש של מדינת ישראל לאזור, לקבוצות השונות שחיות סביבה ובתוכה ולזהותם.

לדוגמא: לפני כשנה זכתה קבוצת בני סכנין בגביע המדינה. זכיית הקבוצה הוכיחה כי הערבים (הפלסטינים) הישראלים, יכולים לקחת חלק שווה בהוויה הישראלית תוך שמירת זהותם הלאומית. אך על אף ההבטחות לבניית אצטדיון חדש, הגיעה סכנין לכותרות בשנה האחרונה בשל החנק שהישובים היהודיים סביבה מטילים עליה, לא פחות מאשר בשל זכייתה בגביע. חנק זה משאיר אותה במצוקת קרקע ומונע ממנה את אפשרויות ההתפתחות הטבעית. מקורו של החנק טמון בתוכנית ייהוד הגליל שהקצתה אדמות ליהודים על חשבון הערבים. בהחלטה מודעת בחרה המדינה לראות באוכלוסיה הערבית בעיה שיש לפתור ע"י ניתוק הרצף הטריטוריאלי שלה, וזאת במקום לפעול על מנת לחבר בינה לבין המדינה. ניתוק זה שהתרחש אז מספק היום לגיטימציה לאוהדי בית"ר לעסוק בזהותו של אדו, ולסרב לקבל את האיסלאם והערביות כחלק לגיטימי מהזהות הישראלית.

קחו דוגמה אחרת: את הבדואים בנגב מנסות כל ממשלות ישראל לצייר כחבורת פורעי חוק שמשתלטים על אדמות המדינה. מקומות מחייתם מכונים לרוב "כפרים בלתי חוקיים", והתוכנית היחידה המוצעת להם היא ריכוזם בשבע עיירות חדשות - תוכנית שאינה לוקחת בחשבון את רצונותיהם. משמע - ניתוק של האוכלוסייה ומהאוכלוסיה, במקום התחברות לצרכיה ולזהותה.

אך אפשר גם אחרת. בערך באותה תקופה בה דנו אוהדי בית"ר כיצד לנתק מהקבוצה שחקן מוסלמי הציע ברוך אלמקייס, ראש עיריית ירוחם, דרך שונה - להקים שכונה בדואית בירוחם. במקום לנתק את התושבים הבדואים, החיים במקום, מהאוכלוסייה היהודית, ולרכז אותם בעיירה חד-לאומית, הציע לחבר בין שתי האוכלוסיות. יתכן והקמת השכונה לא תפתור את כל בעיותיהם, אך אין ספק שהיא מהווה שינוי מרענן בדרך החשיבה הממסדי. שינוי מחשבתי שכזה אינו רואה ביהודיות ובפלסטיניות שני גושים מונוליטים, שלא ניתן לחבר ביניהם, ולפיכך יש לנתקם. שינוי מחשבתי שכזה הוא המעשה ההכרחי על מנת לעקור את הגזענות הטבועה בחברה הישראלית אשר מאפשרת לדחות אדם רק על רקע היותו מוסלמי. רק בצורה זו ניתן להתמודד עם המורכבות האמיתית של צמד הזהויות יהודי- פלסטיני.