קרוב ל-30 שנה לאחר מותו של הרודן הפשיסט פרנסיסקו פרנקו, מתחילה ממשלת ספרד להתעמת עם מורשת הרציחות ההמוניות והדיכוי שהותיר מאחוריו, כך נטען במאמר שהתפרסם לאחרונה ב"דר שפיגל". ייתכן שכעת תהיה האומה הספרדית מוכנה להכיר בקורבנות הפשיזם ואף לשלם להם פיצויים.
העיתון הספרדי "אל מונדו" פירסם לאחרונה תמונה שנראתה כלקוחה מתוך סרט קולנוע: בחזית נראה גבר צעיר בחליפה שחורה וחולצה לבנה פתוחה. במרכז נראית אישה, שיערה מעוצב למשעי, בחצאית לבנה ובלייזר שחור. מימינה עומדת אישה צעירה יותר, לבושה בשחור. שתי הנשים נועלות עקבים. עיניהן מוסתרות מאחורי משקפי שמש עצומים בעומדן על מדרגות קבר.
אולם זו אינה תמונה מסרט. זו גם אינה משפחת מאפיה המבקרת בבית הקברות. אלה הם שלושה דורות במשפחת פרנקו. הם עומדים לפני הצלב העצום, 150 מטרים גובהו, המתנוסס מעל "עמק הנופלים" שבו בנה פרנקו את המוזוליאום עצום הממדים שלו, המשמש כעת כמקום קבורתו. מוסף סוף השבוע של היומון השמרני פרסם את תמונת המשפחה הנודעת ביותר לשמצה במדינה על השער שלו, על פי בקשתו של נכדו האהוב של פרנקו.
בארץ אחרת, מעשה כזה היה נתפש כפרובוקציה. פרנקו הוא ללא ספק אחד הנבלים הגדולים בהיסטוריה הספרדית. הפלנגות הפשיסטיות שלו לא רק הטביעו את ספרד במלחמת אזרחים בין השנים 1939-1936, אלא גם חוללו דיקטטורה קשה ואלימה שהמשיכה לשלוט במדינה עד מותו ב-1975. על פי הטענה, ביום מותו אי אפשר היה להשיג בקבוק שמפניה בכל רחבי ספרד. כולם נקנו על ידי העם הצוהל.
כיום, 65 שנים לאחר תום מלחמת האזרחים הספרדית, מתחילים סוף כל סוף לבחון את האמת בנוגע לשלטון פרנקו בזהירות, ברוב מחשבה ולעתים גם עם הרבה רגש. למרות היותה דמוקרטיה מערבית מודרנית, נדרש לספרד זמן רב כדי להגיע לנקודה זו.
זרז אחד לשינוי הגיע במרץ, כשהבוחרים הספרדים הדיחו את ממשלתם הימנית והעלו לשלטון את ראש הממשלה הסוציאליסט חוסה לואיס רודריגז ספאטרו. בנוסף לעמדותיו הפוליטיות, לסאפטרו יש סיבות אישיות לחפור את ההיסטוריה מתוך קברה: סבו נורה למוות על ידי אנשי פרנקו. ממשלתו הכריזה על צעדים מעשיים שנועדו לסייע למדינה להשלים עם עברה.
אושוויץ ומאטהאוזן כדוגמא
יחד עם מפלגות שמאליות אחרות בפרלמנט, הסכימו הסוציאליסטים של סאפטרו, כי יש להסיר את כל הסמלים הפרנקואיסטיים מרשות הציבור. ייתכן שהחלטה זו תכלול את המוזוליאום, שהפך בינתיים לציון דרך במדריד. המבנה, הממוקם מול הארמון המלכותי אל אסקוריאל, גדול כל-כך עד שהוא נראה ממרחק. נדרשו ל-1,200 עובדי כפייה כמעט 20 שנה כדי לחצוב אותו מן הסלע הסובב אותו, והוא מוקדש למנצחי מלחמת האזרחים הספרדית. 40 אלף חיילים, שעל פי ההקדשה החרוטה במקום "מתו למען האל ולמען ספרד", קבורים בכנסייה העצומה החצובה בתוך ההר. סמוך למזבח המרכזי דאג פרנקו לקבור את מייסד מפלגת הפלנגה הפשיסטית, חוזה אנטוניו פרימו דה ריברה. הוא עצמו נח על משכבו בסמוך.
המוזולואיום הוא חלק מן ההיסטוריה הספרדית, אולם יש לו גם תפקיד אפל יותר. ב-20 בנובמבר 2003, התכנס מספר מפחיד של שמונת אלפי מעריצים כדי לציין את יום השנה ה-28 למותו של פרנקו ב-1975.
קרובי העובדים שבנו את המבנה דורשים שממשלת סאפטרו תציב במעבר המרכזי של הכנסייה לוח שיתאר את ההיסטוריה של המבנה ויתעד בדרך כלשהי את תהליך הקמתו. קבוצה קטלונית, המכונה "היוזמה הירוקה לקטלוניה אלטרנטיבה שמאלית מאוחדת", לקחה את הרעיון צעד אחד קדימה. הקבוצה, המייצגת לצורך העניין עורכי דין, היסטוריונים ושבויי מלחמה לשעבר, הקימה פרוייקט שמטרתו להפוך את המוזוליאום הנפוח, למה שהם מכנים "מרכז לפירוש ההיסטוריה והמערכת הפלילית של פרנקו". הקבוצה, שנמנתה על ממשלת האוטונומיה הקטלונית בתקופת פרנקו והתנגדה לו כבר אז, משתמשת במרכזי הנצחה שהוקמו במחנות המוות אושוויץ ומאטהאוזן כדוגמא.
35 אלף איש עדיין נעדרים
בעומדו בקבר האחים של מורדים שהתנגדו לפרנקו, מקום שבו הוצא להורג המנהיג הלאומי הקטלוני לואיס קומפאניס, נדר סגן ראש הממשלה "להשיב את כבודו של קומפאניס". בנוסף, הבטיח סגן ראש הממשלה להשיב לקטלוניה ארכיבים שנגזלו במהלך מלחמת האזרחים.
ארגונים המייצגים את קרוביהם של מתנגדי פרנקו שנרצחו, דורשים לפתוח את כל קברי האחים המוכרים. לדבריהם, כ-35 אלף איש עדיין נעדרים והם דורשים שהמדינה תממן את בדיקות ה-ד.נ.א. הדרושות לזיהויים. בנוסף דורשים ארגוני הקרבנות, כי בשיעורי ההיסטוריה בבתי הספר לא ילמדו עוד רק את נקודת המבט של המנצחים בנוגע לתקופת שלטונו של פרנקו. הממשלה התחייבה ליישם מודלים שנוסו בדרום אפריקה ובצ'ילה, כדי להשלים עם האמת ההיסטורית.
המדינה כבר לקחה למעשה צעד גדול קדימה. ביוני האחרון כינסה העיירה השמאלנית ריבאס-וקיהמדריד, הסמוכה לבירה, 800 מורדים בפרנקו ששיערם האפיר במידה ניכרת מאז לצורך קונצרט חגיגי לזכר עמיתיהם הנופלים. במאי קולנוע תיעודי, צעיר דיו להיות נכדם של המרואיינים, הזמין את עדי הראייה לחלוק את זיכרונות הכליאה, העינויים וההתנגדות שלהם עם המצלמה.
הסרט הוצג בבית קולנוע מפואר ברחוב הראשי של מדריד. כאן זכו ותיקי המחתרות הנוקשים הללו לרגע התהילה שלהם. הם צעדו לפני וילון התיאטרון, אגרופיהם מונפים באוויר, והקהל הריע להם כאילו היו כוכבים הוליוודיים.