מי רוצה מורים פראיירים?

לפני מעט יותר מחודש נולד לי בן בכור, קדם שמו. יחד עם ההנאה הצרופה (ויש שיאמרו "התמוגגות דבילית בתכלית") מכל פרצוף מצחיק שלו, חדרה לעולמי הדאגה הבלתי פוסקת: איך אדאג שיהיה לו כל מה שהוא צריך? למשל... חינוך בסיסי?

תאמרו מן הסתם שיש בארץ חוק חינוך חובה חינם, ולכן לחינוך בסיסי אין לי מה לדאוג. המדינה תממן לבן שלי חינוך, ובא לרחביה גואל. אבל אני דואג בכל זאת, כי לפי ה"רפורמה" המתבשלת במערכת החינוך, עושה רושם שראש הממשלה, שרת החינוך ומר דברת הנכבד נחושים בדעתם להנציח מצב שבו תחום החינוך מושך בעיקר חומר אנושי בינוני ומטה, או במקרה הטוב אנשים שיכולים להרשות לעצמם לעבוד בשכר מוגבל ביותר, ללא כל תקווה לשיפור משמעותי.

מה הוא צועק, אתם ודאי שואלים, הרי אחת ההמלצות המרכזיות של הוועדה היא להעלות את שכרו של מורה מתחיל בקרוב ל-70% - משכר המינימום כיום (כ-3,300 שקלים לחודש), ל-5,500 שקלים בחודש, טבין ותקילין.

ובכן, כל זה יפה מאד, אבל מנגד קובע הדו"ח "תקרה" לשכר המורים. כעבור 30 שנות ותק, יוכל מורה בישראל לצפות בנשימה עצורה לתלוש משכורת שעליו רשום הסכום האגדי, הבלתי נתפש כמעט: 8,250 שקלים לחודש ברוטו. שכר יפה לאדם בן 50, שעמל במשך שנות דור בהכשרת הדור הבא, לא?

תמורת העתיד המזהיר הזה יצטרך המורה חדור המוטיבציה לעבוד בערך פי אחת וחצי יותר מאשר היום, וביטחונו התעסוקתי יקטן בצורה דרסטית. הוא יצטרך להשיג רשיון ולהוכיח שליטה בחומר לעתים מזומנות.

עכשיו, תסתכלו אתם על המספרים האלה – 40 שעות עבודה בשבוע, חרדה מפני גחמתם של מנהלים, מועצות חינוך אזוריות ובוחנים, וכל זה כדי לקבל, אחרי 30 שנות עבודה במקום, פחות מפי שלושה משכר המינימום.

איך הייתם קוראים לאדם המוכן ללמוד קשה ולעבוד קשה עוד יותר בתנאים כאלה? נכון מאוד, פראייר. לחלופין, הייתם אומרים שאלה אנשים שככל הנראה אינם כשירים במיוחד לשום דבר, ולכן לא מגיע להם יותר. ואיך הייתם קוראים לאדם המוכן שפראייר, או אדם לא כשיר, יופקדו על חינוך ילדיו? אל תגידו לי. תגידו למראה.

אפשר לדבר עד מחרתיים על שליחות, על מסירות אידיאולוגית למקצוע ושאר ירקות נמלצים. השורה התחתונה היא שאנשים בעלי יכולת אוהבים להרגיש מוערכים, והערכה לעבודה נמדדת במידה רבה בשכרה. אנשים בעלי חזון, בעלי מעוף, בעלי השכלה ותבונה ערה ישאפו להרבה יותר מכפי שמוכנים דברת, שרון ולבנת להציע להם. גם התלמידים עצמם ואפילו הוריהם, יתקשו להעריך אנשים שמרוויחים פרוטות. אם זה מה שמשלמים להם, אומר ההגיון, כנראה שזה מה שהם שווים.

בניגוד לאלה שיבחרו בכל זאת להיכנס למקצוע ההוראה, רבים בישראל (כולל החתום מעלה) לא יהיו מוכנים פשוט לשתוק ולקבל את רוע הגזירה. אני את ילדיי לא אפקיר לחינוך בידי אנשים שמוכנים שיתייחסו אליהם בצורה כזו. זו תכונה הרסנית ומידבקת. לכן לא תהיה לי ברירה אלא לנקוט כל צעד אפשרי כדי לוודא שבני לא יעמוד בנחיתות חסרת תקנה בבואו להתמודד בשוק העבודה מול בנו של מר דברת, שאביו לא יתקשה לדאוג להשלמת חינוכו באופן פרטי. אם המדינה אינה מתכוונת אפילו להעמיד פנים כדואגת לחינוכו של בני, מוטב לה שלא תלין אם לא ימצאו חן בעיניה כמה מהאמצעים להם אולי אזדקק כדי לעמוד במשימה הזו.