אני זוכר את היום הראשון בו הגעתי לברצלונה בתור תייר, איך חצינו את העיר במכונית דרך אבנידה דיאגונל (שדרות האלכסון), ומה שלפי המפה היה אמור להיות ציר סטייל איילון התגלה לנגד עינינו כמצעד בלתי נגמר של בניינים עוצרי נשימה. בכל פעם שבא לבקר אותי מישהו מהארץ, מתרחשת אותה תופעה: אנו נוסעים במטרו משדה התעופה, עולים מהאדמה בפלאזה (כיכר) קטלוניה, וגם אם אותו מבקר היה באמצע משפט, ייעתקו מילותיו ופיו ייפער בתדהמה כאילו הוא הולך לבלוע את האוטובוס שבא ממול. שלוש שניות שקט, ואז הוא/היא יגידו: "איזה יופי". לפני כמה חודשים פגשתי ברצלונאית שביקרה לפני שנה בתל אביב לצורכי עבודה. נו, ומה את אומרת? שאלתי. "עיר שוקקת, אנשים חמים, ממש הופתעתי, אם כי אני מקווה שלא תיעלב, אבל היא נורא מכוערת. עברנו בחוף ליד איזו יציקת בטון (כיכר אתרים) ולא הבנתי למה אתם עושים ככה לים". לא השבתי. "חשבתי שאתה אוהב את תל אביב", אמר חבר שהיה איתי. אכן, אמרתי, אבל גם כשאתה אוהב מישהי אתה צריך להודות שהיא מכוערת.
החיים מחוץ לישראל גורמים לך לגלות הרבה מאוד דברים בהם אנחנו עולים על רבים, כולל על מדינות אירופה. אבל יש גם לא מעט נושאים שבהם עלינו להתבונן, לשתוק וללמוד. כמו למשל בכל מה שקשור לאסתטיקה ציבורית ואיכות סביבה. כשאתה רואה את הפער הזועק לשמיים, כמעט בכל מקום, כמעט בכל רמה, לא נותר לך אלא להגיע למסקנה: לא מדובר רק ברושם ראשוני, כפי שתואר כאן, אלא הרבה מעבר לכך - אנו מוותרים על רובד שלם בחיינו.
דבר ראשון, אסתטיקה לשמה. בכל עיר גדולה באירופה - מליסבון במערב ועד בודפשט במזרח - בניין הוא הרבה יותר מ"קוביה לגור בה". בניין הוא חוויה אסתטית, לפעמים יצירת אמנות. ובכל הערים הקטנות לא תראו בניינים מחוצ'קנים בדודי שמש וחבלי כביסה כמו בתל אביב או בבת-ים. ועם בניינים יותר יפים, החיים נעימים יותר. ואל תגידו לי שלנו לא היה זמן, כי הכל נבנה מהר מהר. זה תירוץ יפה, אבל עברו 50 שנה. בניינים נבנו, גשרים הוקמו, רחובות שופצו, ועדיין אין בניין אחד בישראל שנראה כמו "פלאנטה", שהוא סתם משרד של הוצאה לאור בברצלונה.
ומה עם ניקיון ושימור? כי דווקא יש בתל אביב, לדוגמא, בניינים יפים. מרכז תל אביב ומרכז ברצלונה נבנו בערך באותה תקופה. ודווקא בשל כך בולט הפער בין בניה המטופחים והגאים של קטלוניה לילדי הרחוב העזובים של ישראל, המפויחים והמקולפים. רק בני 70, ונראים כמו בני 400, שלא לדבר על הזוהמה. ידיד שלי המתגורר באמסטרדם סיפר לי שיום אחד דפק לו פקח על הדלת, ובחיוך הניח לו קנס של 60 יורו על היד. האשמה: השלכת זבל לפני 20:00 בערב, כי ב-20:30 בא האוטוזבל ולוקח את הכל. חצי שעה של זבל ברחוב, זה הכל. זה לא נשמע כל כך קשה. וכשאתה גר במקום בו כך נהוג זה באמת ממש לא קשה.
נגמרו התירוצים
והנקודה האחרונה היא איכות סביבה, שההגדרה הישראלית שלה היא משהו בין "מדע בידיוני" ל"מה זה?". השותף שלי לשעבר הנורבגי (שעבור בני עמו אקולוגיה היא סוג של דת) כמעט קיבל התקף אפילפסיה כשהעזתי להשליך פחית אלומיניום לאשפה. במשרדי החברה בה אני עובד יש פח לניירות, פח לפחיות, פח לזבל יבש ופח לזבל רטוב. ובהולנד יש מכונה אוטומטית בסופרמרקט שמכניסים לתוכה בקבוק ריק, ומקבלים הפלא ופלא מטבעות כסף. מסתבר שיש דרך להוציא לפועל את חוק פיקדון הבקבוקים.
כל התירוצים ידועים ומוכרים. אין לנו כסף. אין לנו זמן. יש לנו דאגות אחרות. המצב, המצב, המצב. ובכלל, זה לא האזרחים אשמים זה הפוליטיקאים שמבטיחים ולא מקיימים, שעושים לטובת הקבלנים ולא לטובת האזרחים. הם המושחתים. זה נכון שאצלנו איכות סביבה היא נושא להתהדר בו רק כדי להגיע למקום שני בפריימריס בעבודה ואז לבחור בתיק השיכון, אבל זה לא העיקר. את העיקר אפשר להסביר בשתי הדוגמאות הבאות:
לפני כמה שבועות קיבלתי שיחת טלפון מוועד הבית. "פתחת גראז'?", שאלו אותי. "כי אם לא, אנא הסר מהמרפסת את האופניים הכעורים שלך. הם שורטים לנו את הרשתית". מה אני אגיד להם שאני בא ממדינה בה שמים במרפסת שני מזרונים, טלוויזיה מ-1979 ואת התחתונים שעברו הסבה לסמרטוט?
הסיפור השני עוד יותר חשוב: במקרה הייתי מעורב בפרויקט בו ניסתה חברה ספרדית בסגנון "תלמה" לפתח מוצר "מרק טייק אוויי". במהלך העבודה הועלו כמה אפשרויות לחימום אותו מוצר. אחת האופציות היתה כי האריזה תיעטף בשני חומרים כימיים, שהריאקציה ביניהם תחמם את המרק. למרות שמדובר בדרך הנוחה והבלתי תלויה ביותר, היא נפסלה פה אחד על ידי כל המשתתפים. הסיבה: לאור המודעות ההולכת וגוברת בציבור לנושאים ירוקים, מוצר כזה נידון לכישלון. הקפיטליזם, כפי שאומרים כל מתנגדיו, הוא נטול אידיאולוגיה. הוא לא נלחם במתנגדיו, אלא מאמץ אותם בחום. תאגידי ענק אירופים ואמריקאים משנים את מוצריהם ופותחים "תכניות ירוקות", ולא מאהבת הסביבה. הסיבה למהלך הזה מאוד פשוטה: הקפיטליזם מתאים את עצמו לצרכיה ודרישותיה של החברה בה הוא מתקיים, ואם אותה חברה דורשת מוצרים ירוקים זה מה שהיא תקבל. וכשלאזרחים חשובה אסתטיקה ציבורית, זה מה שהם יקבלו מנבחריה. וגם אם מדובר במעט מדי, עדיין עדיפה עצם לכלבים מהאצבע המשולשת, שלה אנו זוכים. ולכן, לפני שאנחנו מאשימים את הממשלה, העיריה, השוק החופשי, המצב, או הפלסטינים, כדאי להביט במראה ולהודות: הר חיריה המפואר, הבניין המג'וייף או מעבדת הביולוגיה ששמה הירקון, הם תוצאה של מחדלים רבים, אבל בעיקר של סיבה מרכזית אחת: כי לא אכפת לנו.