כשקראתי את התגובות לבלוג האחרון, הבנתי שהצלחתי להרגיז הרבה אנשים, בהם חבר למילואים של יואב, שהבטיח לסגור איתו חשבון במילואים הקרבים. אינני מבקשת להתחבב על קוראי טור זה או לרצותם, אלא לפתוח חלון הצצה, בניסיון לשתף אתכם בחוויות שעוברות עליי ועל משפחתי כתושבי גוש-קטיף.
ההתמודדות עם החשיפה אינה קלה, והופכת לקשה כשהתגובות מתייחסות לילדים. יש מגיבים שמציגים אותי כחסרת אחריות וכאילו ילדיי סובלים בגלל מקום מגוריי שלא צריך להיות פה, ואני מתמלאת כאב לנוכח העיוות המוסרי שעולה מן השורות. כשאזרחים פלסטינים נפגעים בגלל שמחבלים שוהים בקרבם, מתקיפים את ישראל על חוסר מוסריות והנפגעים נחשבים כקורבן; כשאזרחי ישראל חשופים לירי מרגמות וטילי קסאם אנחנו נחשבים לאשמים ולחסרי אחריות. הגענו למצב שאנשים מוכנים לקבל ולהשלים עם הרג אזרחים ישראלים בגלל ה"כיבוש", והמותקף הופך לאשם.
זה מזכיר לי מקרה בו נפל טיל קסאם על יד כיתה של ילדים בבית הספר. בשיחה שניהלו מורי ביה"ס עם גורמים צבאיים, נאמר להם כי המחבל נראה משגר את הטיל, אך כוחות צה"ל לא ירו בו כיוון היה מוקף בעשרה ילדים. מה שאני מבינה מדברים אלה הוא שמוטב להגן על עשרה ילדים פלסטינים מאשר על עשרים ילדים יהודים. זאת מוסריות...
צר לי כי מגיבים המזדעזעים מ"הקיצוניות" שלי, מתנהגים בעצמם כקיצוניים. מבחינתם יש שחור או לבן. אם אני מבינה אנשים אז סימן שאני מסכימה איתם. טעות בידכם. אני יכולה להבין מה גרם לאנשים לעשות מעשה - כגון ענידת טלאי - בלי להסכים עם המעשה, או להצדיק אותו, במיוחד כשלא מדובר בחיי אדם. מגיבה שכינתה עצמה "אזרחית" כותבת שקראה את הבלוג מתוך כוונה להקשיב ולנסות להבין את תושבי גוש-קטיף, ומיד אח"כ משמיצה את התושבים ומכנה אותי (ואותם) כחבורת פאנאטים שמוכנה לדרוך עליה ואולי אף לירות עליה אם נצטרך ואף להצדיק מעשה זה. לפי ההכללות שלך והפיכת המתנחלים לקבוצה שחושבת ומתנהגת אותו הדבר, לא נראה לי שניסית להבין משהו. אינני יודעת איך הבנת את שכתבת מתוך דבריי. נראה לי כי הסטריאוטיפים הטבועים בך כלפי המתנחלים, גרמו לך להבין איך אני חושבת, איך אני מרגישה ומה אני עלולה לעשות.
המחשבות המפחידות
בזמן האחרון המחשבות על העתיד הן בלתי נמנעות. מה יהיה בעוד חצי שנה? מה יקרה? המחשבות על עקירת הגוש מפחידות וכואבות ואני לא מסוגלת לחשוב עליהן ומחליפה אותן באמונה שבע"ה הכל יסתדר והאיום על הגוש יוסר ונוכל לחזור לחיים הרגילים.
את אי הודאות אני מחליפה בעשייה שממלאת אותי בכוחות, ומנסה לרתום אנשים נוספים לעשייה. ביום שני התחילה הפגנת ש?ב?ת גדולה מול הכנסת שתמשך מספר שבועות. המטרה ליצור התנגדות עממית שתוביל את הממשלה להעביר את ההכרעה על גורל גוש-קטיף לידי העם. אני מקווה שאכן המונים מרחבי הארץ יבואו להביע את מחאתם מול הכנסת נגד דריסת הדמוקרטיה. ביום חמישי, בע"ה, אגיע יחד עם משפחתי וכל בית גוש קטיף לירושלים, נראה שמזג האויר לא יהיה לטובתנו, אך אנו נחושים, ונגיע בכל מזג אויר.