בגדד בוערת (ובלוגים עיראקיים אחרים)

תוצאה אחת חיובית של המלחמה בעיראק שלא ניתן לערער עליה, גם אם יש ספקות באשר לכמה זמן תחזיק מעמד, היא הדרור המוחלט שניתן לפתע ללשונותיהם ולמקלדותיהם של בני העמים העיראקיים.

זוכרים את סלאם פקס? העיראקי האמיץ שפתח בלוג מלב בגדד עוד לפני המלחמה, ותיאר את הפחד והתקווה ערב הפלישה? אז זהו, שהוא כבר ממש לא לבד. האינטרנט פורח בארם נהריים, ונדמה שכל עיראקי שני, מבצרה שבדרום ועד הגבול הטורקי, מחזיק בבלוג פרטי שבו הוא מהגג על העולם ואחותו, שוטח את פתרונותיו באשר ל"מצב" (מונח מאוד מרכזי כיום בחיי המדינה הזו. שואלים עיראקי "מה שלומך?" והוא עונה "המצב גרוע מאוד"), ומפנה אצבע מאשימה כאוות נפשו או נפשה.

סיור בעולם הבלוגים העיראקי יכול להניב חיוך – רבים מהם כתובים באנגלית משובשת שמזכירה את הפרסומת של ברליץ או את "הפינה לעובד הזר" של יאיר ניצני – אבל רבים מהם מאוד מאירי עיניים. בין אם אתם בטוחים שג'ורג' בוש ושריו הם מלאכי שרת שעושים מלאכת קודש, ובין אם אתם סבורים שהם כמו השטן, רק הרבה יותר טיפשים, סביר להניח שתיתקלו בדעות ורשמים מהשטח שיגרמו לכם לחשוב פעמיים.

אחת העובדות הראשונות שמתבררות היא, שבאופן לא מפתיע, רוב מכריע של הבלוגרים העיראקיים מתייחס ל"מורדים" בתיעוב. גם אלה שמבינים את ההתנגדות לכוחות הכיבוש נגעלים מהשיטות, ולא מתביישים להגיד את זה. "כלבים שוטים" הוא כינוי שחוזר על עצמו בהקשר הזה. אולי ברחוב מסוכן לדבר ככה, אבל באינטרנט, לפחות לעת עתה, אין מי שיפקח ויסתום פיות. למרות הביקורת הכמעט אחידה על המורדים, מספר בלוגר בשם אבן חליל על מכר שלו שנורה פעמיים על לא עוול בכפו בידי הכוחות האמריקאים, ובפעם השנייה גם מת לאחר שבוצע בו וידוא הריגה. צבא ארה"ב שילם לאביו של ההרוג 2,500 דולר פיצויים, והאב העביר את הכסף היישר לידי המורדים.

מגמה נוספת שעולה מהבלוגים היא תמיכה בג'ורג' בוש (עם זאת, יתכן שהדבר נובע מכך שרוב הבלוגים נפתחו ומוחזקים בשרתים של גופי צדקה אמריקאיים). גם כאלה שמתנגדים לרבים מצעדיו נוטים להדגיש את תודתם הנצחית כלפיו על שפטר אותם מעונשו של סדאם, ובוטחים בו יותר מאשר במתנגדיו, שלא יוציא את כוחות ארה"ב ויפקיר אותם לתוהו חמור עוד יותר. מתנגדי המלחמה (שהחתום מעלה נמנה עליהם), אמנם זוכרים בעיקרון את התוצאה המבורכת הזו של הפלישה האמריקאית, אבל קריאת הבלוגים העיראקיים, על שפע הרגשות המובעים בהם, ממחישה בצורה חדה שזה לא עניין תיאורטי. מדובר בחיים של אנשים שחשכה איומה הורמה מעליהם. אפשר להמשיך לחשוב שזה נעשה בדרך שרק תביא חשכה אחרת, אבל אי אפשר להתעלם מהחיוב בעובדה שסדאם איננו שולט עוד בחייו של איש.

הבלוגרים העיראקיים, מטבע הדברים, נוטים לבוא מן השכבות המשכילות יותר. מספר חשוד מביניהם הם רופאי שיניים (כנראה שזה מקצוע פופולרי שם). יש גם אנשי מחשבים, וגם תיכוניסטים חמודים ומלאי אופטימיות, סטודנטים ואינטלקטואלים.

בבלוגים הרהוטים והמעניינים ביותר אפשר להבין עד כמה מורכב היום המצב בעיראק. הבלוגרית איהאת', עיראקית המתגוררת בקנדה (ומדברת עברית לאחר שהתגוררה בארץ עם פלסטיני) כותבת בבלוג שלה, המכונה "אל תירה...יש לי עוד סיפור", סיפורים מקסימים ורגישים, ובין לבין גם מאמרים על ענייני דיומא. היא משלבת בין ביקורת נוקבת על נזקי הכיבוש למודעות בלתי פוסקת לתועלת שבהדחתו של סדאם. מעניין במיוחד הוא מאמרה "מכתב תנחומים לידידי הדמוקרט", שבו היא אומרת למצביעיו המבואסים של ג'ון קרי להתגבר על עצמם, ולהכיר תודה על שבעצם תוצאות הבחירות שינו מעט מאוד, אם בכלל, בחייהם האישיים. היא מתייחסת לא מעט גם לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולמרות נקודת מבט פרו-פלסטינית מובהקת, אי אפשר לטעות בעולמה העשיר ועתיר הניואנסים.

הבלוגים העיראקיים גם מעוררים סערות-זוטא ברחבי האינטרנט. הבלוגר המעולה חואן קול, פרופסור למזרחנות ומומחה לעיראק מאוניברסיטת מישיגן, נפל בפח ופירסם בבלוג שלו אימייל מאיזה קיצוני, שמעלה תיאוריית קונספירציה על כך שבלוגים עיראקיים מסוימים, ובראשו הבלוג "עיראק המודל" התומך מאוד במדיניות הממשל האמריקאי, משמשים בעצם כחזית לתעמולה של הסי.איי.איי.

בבלוג הזה, שנכתב על ידי שלושה אחים (שאחד פרש בינתיים), אכן יש כמה סתירות וכמה ניסוחים מעורפלים ומעוררי חשד, אבל ה"הוכחה הניצחת" שהביא בעל התיאוריה, העובדה שהבלוג יושב על שרת בטקסס שבארה"ב, הוכח כחסר רגליים. כפי שציינו לעיל, רבים מהבלוגים העיראקיים נפתחו על ידי ארגונים כמו "Spirit of America", ואחד מראשי הארגון הזה הזדרז להצהיר ולהבהיר שהוא רכש את הדומיין במטרה להעמידו לרשות בלוגרים עיראקיים, הוא מחזיק את האתר בשרת שלו, ומי שרוצה להאמין בכל מיני קנוניות שיהיה לו לבריאות.

פרופ' קול, שמספק הרבה מאד מידע אמין ומועיל לגבי המתרחש בעיראק, יצא נפסד מכל הפרשה, למרות שרק הזכיר את הטענה ולא העלה אותה בעצמו, שכן רבים הזדרזו לגנותו כמי שמכפיש דעות המנוגדות לשלו. עם זאת, ההתאמה המוחלטת כמעט בין הדעות ב"עיראק המודל" לעמדות הממשל בכל רגע נתון באמת מתמיהה. במיוחד בלט הדבר בתמיכה באחמד צ'לבי, שהפכה לאיבה ברגע שסר חינו של צ'לבי בוושינגטון, ובתקופת העברת השלטון מן הקואליציה לממשלה הזמנית, אז תמך הבלוג למשרת ראש הממשלה הזמנית בכל מי שהממשל תמך בו באותו רגע – קודם עדנאן פצ'אצ'י, ולאחר מכן איאד עלאווי.

מהקצה השני של הקשת הפוליטית ניתן למנות את הבלוגים "משפחה בבגדד" ו"בגדד בוערת". הראשון מנוהל על ידי אישה ושלושת ילדיה (האבא, מוסבר שם, "לא מעוניין להשתתף"). בבלוג זה מוזמנים הקוראים לחתום על עצומה הקוראת לנשיא בוש לצאת מעיראק ולהפסיק את ההרג. "בגדד בוערת" חריף בהרבה, ומתמקד בפשעים שמבצעים הכוחות האמריקאים בעיראק. באחת הרשימות הטריות מתייחסת הכותבת לחג המולד, מפרטת מה היתה רוצה מסנטה קלאוס (דלק חימום, גנרטור, ציוד הישרדות אחר, חלונות חסיני הדף), אבל מזהירה בסרקאסטיות את מביא המתנות ללבוש שכפ"ץ ולדפוק בנימוס בדלת (בניגוד למנהגו להיכנס דרך הארובה) – אחרת יירו בו. לדברי המחברת (שלא בחרה לתת פרטים אישיים, ומסתפקת בכינוי "ריבר"), רוב האנשים שהיא מכירה אינם מתכוונים להצביע בבחירות.

מלבד הטרוריסטים מרבים כמעט כל הבלוגרים להזכיר את מצבם הגרוע (22 חודשים לאחר הפלישה, להזכירכם) של שירותים בסיסיים כמו חשמל. בבגדד יש במקרה הטוב שמונה שעות חשמל ביום, ולא נדיר לקרוא הודעות בלוג שנגמרות במשפט "עוד כמה דקות מנתקים את החשמל, אז אני חייב לסיים עכשיו".

הבלוגים מרבים לצטט זה את זה ולהתייחס לנקודות המבט השונות המועלות בהם. אחד הבלוגים המצוטטים ביותר הוא "Healing Iraq", של רופא שיניים בן 25 בשם זיאד. זיאד מתאר את ההווי של חברה שבה כל החיים מרוכזים סביב המאמץ הבלתי פוסק להשיג אנרגיה. לא רק חשמל מסופק במשורה, אלא גם דלק. זיאד מתאר מציאות קפקאית שבה שר האנרגיה מפנה את התלונות לשר הנפט, שמצדו מכחיש כל מחסור (כשהוא בכלל בעיראק). למען ההגינות, אומר זיאד, המצב השתפר – עכשיו אפשר להשיג 30 ליטר דלק (אף טיפה לא יותר) לאחר המתנה של שלוש שעות, במקום שש או 12.

זיאד מתאר הווי שלם שהתפתח סביב התור לדלק. מסתבר שהעיראקים התחמנים היו שולחים נשים למלא את המכונית והג'ריקנים, תוך הסתמכות על הג'נטלמניות של הגברים בתור. כדי למנוע את התופעה פורסמה תקנה חדשה לפיה לאדם מותר לתדלק רק מכונית הרשומה על שמו (או שמה). זיאד מתאר גם את השוק השחור ואת ענף הרוכלות המשגשג שנוצר לאורך התורים הארוכים (קילומטרים של מכוניות) לפני המשאבות. אפשר לקנות שם מזון, שמיכות למי שנאלץ לבלות את הלילה בתור ועוד. יש גם מסחר במקומות בתור, ויש אנשים שעושים מכה מלהגיע מוקדם, להיות בראש התור ואז למכור את המקום שלהם למישהו לחוץ בזמן.

גם הבחירות המתקרבות הן כמובן נושא חם. הדעות מאוד מגוונות. יש את התמימים שמאמינים, או ליתר דיוק מקווים, שאחרי הבחירות יהיה טוב. יש את אבו חליל ("מבט חטוף אל עיראק"), שמסביר בבלוג האינטלקטואלי שלו, בצורה משכנעת למדי, מדוע שיטת הבחירות המוצעת שגויה. לדבריו, העובדה שכל עיראק היא אזור בחירה אחד ואנשים מצביעים עבור רשימות מועמדים משרתת בעיקר עסקנים ובוחשים בקלחת כמו אחמד צ'לבי, שבהתמודדות ישירה ספק אם היה מצליח להיבחר, ואילו כרגע הוא ממוקם עשירי ברשימה השיעית החזקה ביותר ובחירתו לפרלמנט מובטחת.

יש גם את "כורדו", צעיר כורדי שכותב את אחד הבלוגים הבועטים והנושכים ביותר. כורדו זועם על האמריקאים שפוגעים לדבריו בעם הכורדי, במקום להכיר לו תודה על היותו בעל בריתם היחיד בעיראק. הוא מספר על מקרה שבו מחקו נחתים דגל כורדי גדול שצויר על בניין ותוהה איזו מין דמוקרטיה זו. כורדו מזלזל בגלוי בבחירות וסבור שהמרוויחים היחידים מן התרגולת העקרה הזו יהיו בוש ובלייר, שיוכלו לומר לבוחריהם כי הצליחו להקנות לעיראק שלטון דמוקרטי כביכול, ושלדעתו מכבדים רק את מי שעושים להם שריר.

אבל לא על "המצב" לבדו יחיה האדם. חלק מהאתרים מוקדשים לאמנות, או ארכיאולוגיה, או ניואנסים לשוניים של עיראק. נביל הוא תיכוניסט שהבלוג החביב שלו מוקדש לספורט עיראקי, לעלילות נבחרת בית ספרו ונבחרת הכדורגל הלא רעה בכלל של עיראק. אבל אפילו הוא נאלץ מדי פעם לדווח על הליכה לבית ספר דרך קרבות ירי ופיצוצי אר.פי.ג'י. מי שאוהב לשמוע מפי הטף יאהב את האתר של רגדה זאיד, ילדה בגדדית בת 13 שמספרת על חייה, מעלה תמונות מגניבות של החתולים שלה, וגם היא, איך לא, מספרת בדרך אגב איך ש"פצצה גדולה התפוצצה ברחוב ליד הבית שלי. הרבה אנשים מתו והרבה מכוניות התפוצצו. אני מאוד עצובה שאיבדנו כל-כך הרבה אנשים עיראקיים". ככה זה בבלוגים. כותבים על מה שקורה, גם אם נורא משתדלים שלא.