הקלות הבלתי נסבלת של אי הקיום

בשלהי 1999 התוודעתי לראשונה לקיומם של איי אנדאמן וניקובאר. אזכור קצר שלהם, שהופיע במהדורת 1997 של מדריך Lonely Planet להודו, הצית את דמיוני. עמדתי אז להתחיל בכתיבתו של ספר עלילתי שני (כתיבתו נמשכת, לבושתי, עד עצם הימים הללו), ואיים אלה זימנו לי את אשר חיפשתי עבור אחת מעלילותיו: מקום שבו חיים כמה מהשבטים המבודדים ביותר המתקיימים על-פני כדור הארץ. ששה שבטים כאלה מתקיימים בארכיפלג: בני האונגה, בני השופמן, תושבי אנדאמאן הגדול, הניקוברזים, בני ג'אראווה והסנטינלזים. בחרתי לצורך ספרי בהם ובאיים הפצפון, צפון סנטינל, השוכן ממערב לחלקם הדרומי של איי אנדאמאן.

מספרם המדויק של הסנטינלזים אינו ידוע. זולתם, אין גם איש הדובר את שפתם, מכיר את אמונותיהם, או מקיים עימם קשרי מסחר. תצפיות שנערכו עליהם ב-30 השנים האחרונות הבהירו מעל לכל ספק, כי מדובר באחת הקהילות האנושיות האחרונות המקיימת עדיין אורח חיים של נוודים-מלקטים, וכי התנכלויות מצד שכניהם, השלטונות הבריטים של הודו ומאוחר יותר נגיפים שהביא עימו לארכיפלג האדם הלבן, דילדלו את מספרם במהלך המאה ה-20. ב-1990 נאמד מספר הסנטינלזים בכ-80 עד 100 בני אדם.

שלטונות הודו נהגו כלפיהם עד כה בחוכמה רבה - הם הגבילו את הגישה לאי צפון סנטינל למשלחות של חוקרים ידידותיים העובדים בשירותם. אחד מהם, האנתרופולוג ט. נ. פנדיט, הוא ללא ספק המומחה הגדול ביותר לענייני צפון סנטינל ותושביה, ומחברו של הספר היחיד העוסק בהם (The Sentinelese / T. N. Pandit, Seagull Books, Calcutta 1990), שאותו רכשתי בחנות ספרים בניו דלהי לפני שנים אחדות. לתיירים ומבקרים רגילים אין גישה לאי. גם המשלחות שהגיעו לאי נמנעו על פי רוב ממגע ישיר עם הסנטינלזים, שנטו לקדם את פניהם במטר חצים. פעם אחת ביקרו בכפר סנטינלזי, ובו 18 בקתות, אך אלו ננטשו מפחד המבקרים הזרים זמן קצר לפני הביקור. בכל אחד מהביקורים השאירו החוקרים תשורות שונות לסנטינלזים. ממרחק, לאחר שהיו ספינותיהם מפליגות והסנטינלזים היו שבים אל החוף, נראה היה כי חלקן מתקבלות בברכה, ואחרות נתפשות כחפצים טמאים.

לפני כחצי שנה שמעתי לראשונה מישהי המזכירה את שם האזור - ברמנית במסעדה תל אביבית, שסיפרה לי כי היא ובן זוגה מתעתדים לבקר באי אנדאמן הגדול. שנינו הופתענו - אני, מכך שהטייל הישראלי גילה כבר ארכיפלג שכוח אל זה; היא - מההרצאה הארוכה שבה זיכיתי אותה על שבטי האזור, ובראשם הסנטינלזים...

ואולם, חרף התפתחותה האטית של תעשיית תיירות בתולית באנדאמאן הגדול הסמוך לאיים, נותרו גם כיום הסנטינלזים בבדידותם המזהרת. ככל הידוע, לא דיווח איש בזמנים המודרנים על מפגש פנים אל פנים עם סנטינלזי. אף לא מלה אחת שיש בה כדי לחדש דבר מה נכתבה עליהם מאז פירסם פנדיט את ספרו. הם גם לא הונצחו בעדשת המצלמה אלא מרחוק: יש בידינו, באורח מוזר, תמונות טובות ומפורטות בהרבה של פני המאדים. בחמש השנים האחרונות נהגתי לבדוק מעת לעת, באמצעות האינטרנט, אם פקדם גורל זה או אחר. בשבוע האחרון, הפכתי חרד לגורלם.

ממדי האסון שפקד, בין השאר, את איי אנדאמן וניקובאר, עצומים. באסון כזה, טיבם של פרטים להיסוג בפני התמונה הגדולה. במסגרת סאגת הייסורים והזוועות של רבבות ההרוגים ומיליוני הפליטים קשה היה לצפות שישית אי מי לבו לכ-100 הסנטינלזים, שנקלעו כמדומה לעין הסערה. בעת כתיבת שורות אלו, איני יודע אם נותר מהם זכר.

הסבל חוצה עמים ועממים. אסונם של ישראלים, תאים, בני סומטרה ואולי גם סנטינלזים שנספו אחד הוא. ברם, אם נמחו הסנטינלזים מעל-פני האדמה, נוסף לאסונם ממד נוסף –היעלמותה של תרבותם יחד עימם, תרבות שמעולם לא זכינו להכירה ולהשכיל ממנה. אפשר שלעולם לא נדע כיצד מתייחסים הם אל הקלות הזו, הבלתי נסבלת, שבה גל אחד הפך קיום לאי קיום.