בואו נשחק באינתיפאדה

לפני כמה שבועות קיבלתי את ההוכחה הניצחת והמוחלטת שכישראלי, אין לך מפלט. שכן גם כשאתה נמצא בארץ זרה, גם כשאתה קורא עיתון בלועזית (מילה נפלאה שהפכה משום מה לאאוט לגמרי. הגיע הזמן לקאמבק אותה), גם כשאתה מעלעל באותו עיתון במגזין המחשבים המצורף לו, וגם כשאתה מגיע למדור משחקי המחשב לגמרי במקרה, שלא מתוך עניין אלא מתוך שעמום בלבד (שנובע מהיותך באותו חדר יחיד בבית בו תמיד אתה נמצא לבדך) גם שם יתפוס אותך "המצב".

כך קרה כשהגעתי לכתבה על המשחק Under Ash, המשווק בימים אלה בספרד, למרות שנוצר כבר מזמן בעבר הרחוק ב-2003 (שנתיים הם דור שלם במחשבים). גיבורו של המשחק הוא אחמד ומטרתו – להילחם בכיבוש הישראלי. אחמד נולד ב-1982 בלבנון בזמן הפלישה הישראלית. הוא גר בירושלים, הוא מרגיש מדוכא על ידי הכיבוש, אך אינו פועל נגדו. כל זה משתנה כשדחפור צה"לי הופך את הבית שלו לערמת אבנים. אחמד משתמש באבני ביתו כנשק נגד הכיבוש. במהלך המשחק עליו להתחמק מטנקים ישראלים, להגיע למסגד אל אקצה ולחלץ פצוע פלסטיני. במשימות אחרות עליו לחדור להתנחלות ולהניף בה את דגל פלסטין, וכן לברוח מכלא ישראלי. אחמד, מציין יוצר המשחק רדואן קסמיה בן 31, לעולם לא תוקף אזרחים, או משתתף בפעולות התאבדות. "המשחק מגנה את האלימות ותובע עשיית צדק. אי אפשר לבלבל נשק סמלי כמו אבן עם עוצמה קלטנית של טילים למשל", אומר קסמיה לעיתון ("אל פאיס"). מלבד אחמד משתתפים במשחק – שמתנהל כולו כביכול בימי האינתיפאדה הראשונה - גם אחותו מרים, החבר שלה חאלד, ובסטיונר מבוגר בשם אבו אל-הימאם. אלחמד לאללה. כל הדמויות, אומר קסמיה, מורכבות. הן מגלות פחד והיסוס, שהופכים אותן לאנושיות יותר בעיני המשחקים.

התגובה האינסטינקטיבית שלך היא סוג של תרעומת. אחרי הכל, לא נעים להיות בצד של הרעים במשחק מחשב. אנחנו רגילים לראות שם אינדיאנים, וייטנאמים, גרמנים, או ערבים, אבל אנחנו? מכל העמים? אך אחרי שמנקים את תחושת העלבון המעט מטופשת, אפשר לבחון את הנושא שוב: ראשית, אי אפשר לומר שמדובר בהסתה, שכן אין פעולות טרור, אין פגיעה בחפים מפשע (על פי המוצהר לפחות), והמאבק אינו נגד ישראל, אלא נגד הצבא הישראלי או הכיבוש. לכל היותר מדובר בתעמולה, או כמו שאומר קסמיה - "זוהי דרך חדשה לספר את הסיפור הפלסטיני". תעמולה ומחאה, בין אם נסכים לכך ובין אם לא, הן פעולות לגיטימיות של הפלסטינים, במיוחד כשהן מובעות בצורה מקורית ולא מזיקה כמו משחק מחשב.

גם האלימות כאן אינה חורגת, ואף פחותה, מהאלימות ברוב משחקי המחשב בשוק היום (ושוב – על פי המוצהר), וממילא עבור לא מעט מילדי פלסטין המשחק לא יגביר את האלימות, אולי הוא דווקא ימתן אותה. המציאות, במקרה שלהם, הרבה יותר קיצונית. כמובן, עדיף משחק המדמה שלום (לפחות הוא ימלא עבורנו ועבורם את ההנאה המרכזית של משחקי מחשב – לדמות מצב שאינו קיים במציאות), אבל בינינו – הרי במשחק מחשב עסקינן - ומה כיף בלשחק בשלום?

אבל האמת היא, שמעבר לכל הטיעונים והנימוקים, מונח עניין הרבה יותר פשוט: מדובר אחרי הכל, במשחק מחשב. כולה משחק מחשב. בני גילי זוכרים אולי את אותו משחק שנוי במחלוקת בשם "אינתיפאדה" (שעבר מיד ליד בתיכון, והועתק מדיסקט לדיסקט בימים בהם האינטרנט לא היה קיים אפילו בסרטי מדע בדיוני) ובו קוביות שנראו כמו חיילים היו צריכות להשליט סדר בקוביות שנראו כמו פלסטינים. את עיקר ההנאה שאבנו מהעובדה שאנו מחזיקים בידינו משהו שנוי במחלוקת. אז הפלסטינים עשו אותו הדבר, רק 15 שנה אחרי. אולי זה דווקא סממן חיובי שמשחק המחשב – מהסמלים האקטואלים הבולטים של המערב, של האסקפיזם, של העולם המעדיף הדמיה על מציאות, שמהלל את השעשוע והמשחק ודוחה את הרצינות – מאומץ על ידי חלקים בחברה הפלסטינית. חוט דימיון דק בין שתי חברות, הישראלית והפלסטינית, שעושות הכל כדי להתרחק אחת מהשנייה למרות שנגזר עליהן לחיות זו לצד זו.

אני מודה שאף ניסיתי לשחק במשחק הנ"ל (לינק מצורף למטה, ואל תגידו לי שזה לא הדבר הראשון שתעשו אחרי שתסיימו לקרוא את הטור הזה, או אפילו לפני, למרות שהנה, כבר נגמר) אבל הובסתי במלחמת התשה מול רדואן קסמיה, לאחר שכל ניסיונותי להוריד בהצלחה את ה"דמו" עלו בתוהו. אולי הוא עלה על זה שאני ציוני.