תחת צהוב

ירדו עליהם, צחקו להם בפנים, קראו להם "הבדיחה של הליגה", "היפהפיה הנרדמת שלא יודעת מתי להתעורר" וזרקו להם מכל כיוון שלל הערות עוקצניות כיד הדמיון הטובה. ומה? חצי עונה, אולי אפילו פחות, זה הזמן שלקח להם לסגור לכולם את הפה.

ניר לוין, שבתחילת העונה, נראה כמו ילד מבולבל שמנסה לתקן חורבות שהשאיר אחריו הוריקן הרסני, מתחיל להיראות כמו מאמן עם דרך והכוונה הפעם דווקא לצד החיובי שבעניין. אבי נמני וטל בנין התחברו לצמד שנותן הרבה תקווה לקראת המשחקים של הנבחרת ומכניס הרבה פחד בכל מי שהצבע האדום זורם לו לא רק בורידים. וזה לא נגמר, אלי ביטון מתחיל לצרף קצת שכל לכישרון, גדי ברומר מזכיר בלם שפעם, לפני 7 שנים, עשה פה הרבה כותרות ואפילו לירן שטראובר מצליח להתרכז ליותר מרבע שעה ברציפות.

על הצהובים ביציע כבר נמאס לדבר, אבל בכל זאת, עשרות אלפי גוש-דנים מעודדים פתאום כאילו הם נולדו באיסטנבול וקבוצה אחת שמביאה 30 אלף לגמר גביע, זה בכלל מחזה ששייך לעולם אחר. אולי זה השקט והדבקות של לוני, שנראו לפעמים כמו מערכון של האחים מארקס, אולי אלו האנרגיות שמגיעות מהסביבה של מוני פנאן, איך שלא תסתכלו על זה – הטירוף הצהוב הולך וגובר והמצב, למי שלא חושב שנמני הוא חצי אלוהים, נהיה מסוכן. וזאת רק ההתחלה.

התהליך הכי משמעותי שעברה מכבי ת"א העונה היא תפיסת תחת, תחת צהוב וגדול, שהולך לשבת על הליגה שלנו חזק חזק בעונה הבאה. זו לא רק שרשרת הניצחונות המטורפת שלהם בליגה ובגביע וקצב ההבקעה המסחרר, זו הגישה בה הם הגיעו למשחקים בתקופה האחרונה. בדרבי בחצי גמר הגביע, המשחק הכי חשוב שלהם העונה, היה ברור שהמשחק שלהם עוד לפני שהוא התחיל. זה המבט הזה בעיניים, שיש בדרך כלל לשמעון מזרחי, שמבהיר לכולם, שפשוט חבל להם על הזמן. בעונה הבאה הם גם הולכים להביא מחליף לשלח ולכל מי שלא אוהב את הצבע הבוהק הזה, כדאי להתחיל לתכנן טיול ארוך.