האב, הבן ומעוז צור

חג המולד, בספרדית נבידד, הוא מועד מוזר לישראלי הגר באירופה. שכן אי אפשר להימנע מ"אווירת החג": אורות מנצנצים אליך מכל עמוד חשמל רענן, "אל קורטה אינגלס" - המשביר לצרכן המקומי, הופך למקום המפגש לדודות סגולות שיער שקונות מתנות לנכדים, וסנטה קלאוס מחייך לו מכל שלט חוצות ומסך טלוויזיה (אם כי הוא לא מביא מתנות, אלא מנסה לשכנע אותך לקנות אותן). אבל דווקא בשל כך מכה בך תחושת הזרות. מכה עד כדי ניכור. אכן, אווירת חג – אבל לא החג שלך. אינך מתעורר בבוקר בתחושת "חגים" מובנת מאליה כפי שהיית עושה בספטמבר בארץ. אינך הולך לשוק מול הקתדרלה לרכוש עץ אשוח עם סיבים אופטיים. וגם אם מזמינים אותך לשתי ארוחות, אין בכך ממש נחמה. ארוחה משפחתית, אך לא המשפחה שלך.

לא נותר לך אלא להתבונן, להביט מהצד על חלון הראווה שעליו כתוב "חג שמח". וכשאתה מתבונן, המוח רץ, על השונה והדומה בינינו לבינם. החגיגה והשמחה הם על הולדתו של ישו, על לידתה של הנצרות מהיהדות. אינך יכול להימנע משביעות רצון קטנה על כך שאנחנו בעליו של הרעיון המדהים בנועזותו ובתחכומו – לא פסל ולא תמונה, הפשטה מוחלטת של הנושא המשמעותי ביותר בימי קדם: אלוהים. מאתנו שאב המערב כולו את המונותאיזם, אם כי רק באופן חלקי – כל מי שמבקר בקתדרלה באירופה הלטינית לא יכול שלא לראות את הדימיון לפולחנו של אפולו בדלפי או דיוניסוס בתביי: הפסלים, השערים המפוארים, ומעמד הקדושים. פולחן הקדושים, אם נאמר גלויות, הוא פגאניזם לשמו, אם כי – יש לציין – הרבה יותר אסתטי. אירופה כולה היא הכלאה של יוון והיהדות, ואם נעשה שימוש ציני במיתולוגיה היוונית, נאמר שהיא גם לוקה בתסביך אדיפלי קל: היא רצחה את אביה היהודי, והתחתנה עם אמה היווניה.

ולא בכדי יוון העתיקה צצה במוחך. שכן גם אנחנו חוגגים בזמן הזה חג על אודות יהודה המכבי ואנטיוכוס (שלנצח יישאר בראשי בדמות מטאטא הודות לטלוויזיה החינוכית). ומה שתואר כאן נראה לך עבודה זרה, חלילה לא במובן העליונות הערכית, אלא פשוט כי הוא גורם לך לחוש זר. שלא יהיו אי הבנות, כשאתה חי מחוץ למדינתך הזרות היא יומיומית, היא כה מובנת מאליה, עד שהפכה לחלק אינטגרלי מאישיותך. אתה פוגש בה מדי יום, בכל פעם שמישהו מבחין במבטאך הזר ומעווה את פרצופו – עיווי קל שבקלים, כמעט מבלי משים - במאמץ להבינך. אולם כל כך הפנמת אותה עד שאינך שם אליה לב. בשגרת הלימודים-עבודה-חברים-טלוויזיה קל לנפנף אותה, להשליך אותה יחד עם בדל הסיגריה ולמעוך בנון שלנטיות על הרצפה.

אבל ב"חגים" אין מפלט. במיוחד כשחג המולד הוא גם המולד הפרטי שלך. כשכולם נוסעים "הביתה", הזרות לא כבה. וכשאתה אוכל טורון, או כל ממתק חג-מולד גנרי אחר, לא מתלווה למתיקות אותו ערך מוסף שקיים אפילו בעמידה בתור לסופגניה ב"רולדין" בתל אביב, שלא לדבר על הדלקת נרות עם המשפחה, או שירת מעוז צור (שיחידי סגולה יודעים להמשיכו אחרי "חנוכת המזבח") בעבודה. ואינך יכול שלא לחוש בגעגוע (שגם הוא אלמנט תמידי בחייך, חיסרון שבולט בנוכחותו) שמלטף אותך. וכששואלים אותך איפה אתה בחגים, אתה אומר בחיוך דק שבשום מקום מיוחד, כי אנחנו לא חוגגים את הולדתו של ישו, אם כי גם לנו יש חג (כמה אירונית היא ההיסטוריה, היוונים והיהודים לחמו זה בזה ולא ידעו שיצור הכלאיים של שניהם יהיה התרבות הדומיננטית בעולם). ובעודך מסביר על סביבון וחנוכיה, אינך יכול שלא לכמוה לסופגניה, או לפחות לאיזו לביבה חמה ומתוקה.

חג שמח.